אני לא כותבת לך מתוך כאב, אלא מתוך אכזבה.

בניגוד למה שאתה חושב, אין לי כעס עליך בגלל שאתה לא מושלם. אם היית מכיר אותי ולו במעט, היית יודע מהו נסיוני בחיים עם חוסר שלמות. היית מבין כמה מזמן הבנתי את מה שכתבת לי- שאף אחד לא מושלם, אז אין טעם לחפש אחד כזה.

מאז ומעולם הייתי אדם ריאלי, את זה אפילו אתה, שלא מכיר שום מילימטר מהאישיות שלי, יודע.

אני אדם לומד, כנראה שירשתי את זה ממך.

כל חוויה בחיי, בין אם חיובית או שלילית, למדה אותי דבר מה על עצמי ועל העולם.

וכל אינטראקציה שהייתה לי איתך, מהמעט שהיו, הובילה אותי להבנה אחת עיקרית-

אני לא יכולה לסמוך עליך

וכל קשר בו אחד הצדדים מרגיש ככה לגבי הצד השני- נידון לכישלון.

אל תחשוב לרגע שאני מאשימה אותך באיך שהקשר שלנו נראה כרגע. לא כי אתה לא אשם, שהרי לפחות 50% מהאשמה אני מטילה על עצמי, ו-50% זה לא 100%. אני לא מאשימה אותך כי עייפתי מלחפש אשמים- לא רק בקשר שלנו אלא בכלל בחיים.

כתבת לי שהאשמת את ההורים שלך בהמון מהכשלונות שחווית בחיים שלך, לא כך הדבר אצלי.

יש בך משהו, באופי שלך, שגורם לך לחשוב שכולם כמוך- זוהי לפחות תפיסתי לגביך, יכול להיות שמוטעית היא.

אבל אתה חייב להבין-

אני אולי ניראית כמוך,

אני אולי נושאת את אותו שם המשפחה שלך,

הדם שזורם בעורקיי הוא שלך-

אבל אני לא כמוך.

מעולם לא אהיה.

אני אוהבת את מי שאני, את האדם שנהייתי.

ובחיים של האדם הזה, כרגע אין לך מקום.

הקשר איתך בשנים האחרונות, בשנות חיי כאדם בוגר, אימלל אותי. הרגשתי חסרת אונים מולך, כפי שבוודאי הרגשת מולי.

אני מרגישה שאתה לא מבין אותי, ולא מקבל את העובדה שאני לא כמוך, אלא אדם עצמאי בפני עצמו.

אני, בכוחות עצמי, הובלתי אחריי כיתות על כיתות של חיילים בתחילת דרכם הצבאית.

אני יודעת שחשבת שאני איזה פקידה בעורף,

אז תדע, אבא- שהייתי לוחמת ומפקדת.

הייתי עמוד אש ניצב ואיתן לחיילים.

מישהו פעם נתן בך אמון מלא, בכל מאת האחוזים?

מישהו פעם הפקיד בידך את חייו שלו?

מישהו פעם נתן חשיבות כה רבה למילים שלך, למעשים שלך?

את כל זה עשיתי לבד, אבא. מבלי עזרתך.

לא הייתי צריכה אותה, לכן לא דרשתי. ואתה, בעמדתך הנוחה, לא התעקשת להעניק אותה (פרט לתמיכה הכלכלית, עליה אני מודה לך מקרב לב. אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלי זה)

כמו שאמרתי, אני לא כותבת מכאב, אלא ממניעים שונים משלך.

יש בי חמלה אליך, אבא.

ואולי... אולי כשיהיו לי ילדים אני אבין, אבל עד אז- אני רק יכולה לעשות את הנכון בעיני.

אין לי טינה כלפיך, כי אין בי כל רגשות אליך.

רק דבר אחד אחרון, אבא.

אני מעריכה את הכנות שלך כלפיי,

ואני סולחת, אבא. סולחת על הכל.

אין בי כל כעס כלפייך, אני מנסה להבין אותך בכל כוחי.

נסה בבקשה להבין אותי.

אני במקום טוב עכשיו. יש לי עבודה קבועה בה סומכים עלי ומעריכים אותי.

יש לי חברים טובים ששומרים עלי.

יש לי עצמאות וחופש, כמו שכל כך רציתי בשנתיים האחרונות ולא קיבלתי.

זה הזמן שלי לפרוח, זה הזמן שלי להיות מי שאני ולחיות את חיי שלי.

לאורך כל התקופה בה היינו בקשר, הייתי כבולה.

זה הזמן שלי לפרוש כנפיים ולעוף- העולם קורא לי.

אני חייבת להתנתק מהמשקולות בחיים שלי, ואחת מהן, אם לא הכבדה ביותר, היא אתה.

אם הייתי יכולה להגיד לך עוד משהו אחד, אבא, לפני שאתחיל לעוף, הייתי אומרת לך שיום אחד עוד אחזור.

דע שריגשת אותי עד דמעות, וזו אחת ההחלטות הקשות ביותר שלקחתי בחיי, אך גם הנכונה ביותר.

שלך,

נל.

אני בחדר שלי עכשיו, לא מצליחה לישון.

כי אני חושבת עליך.

[או שאולי זה סתם תירוץ לאינסומניה]

מדליקה את הסיגריה השלישית שלי, נכנסת למסך העריכה ומנסה לכתוב משהו.

עצם הבעיה היא שאני חושבת עליך.

במקום על עצמי?

אני חושבצ עליך [זה מה שקורה כשמקלידים עם סיגריה ביד] ולא מעיזה להתקשר, או לעשות משהו בקשר אלינו.

וככה, אני נותנת לך לחמוק.

בפעם השניה.

ועם עמה שאני ארצה, אני לא אעשה כלום בשביל שהקשר הזה יצליח.

אולי בגלל הכישלון הצפוי מראש,

אולי בגלל שרע לי איתך ועם איך שאתה גורם לי לנרגיש

ואולי בגלל שאני רוצה להיות לבד כרגע.

אני מכבה את הסיגריה בייאוש- אולי הכתיבה יותר תזרום עכשיו.

אני חושבת שקשה לי עם העובדה שאתה יותר אני מעצמי.

יותר שיכור, יותר מסטול, יותר יפה ונחשק, יותר מגובש על עצמך...

יותר הכל.

ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני פוגשת את אני הקטנה והעלובה,

אני פוגשת את נל שמפחדת, מהססת.

נל הזאת מכיתה י', שלא מוציאה מילה, שלא רוצה להיות ליד אנשים.

רוצה להיות לבד.

אבל חושבת עליך...

ובפעם הראשונה זה הרבה זמן שאני באמת לבד.

כל כך רוצה להיות ביחד אבל יודעת שהיא רק עם עצמה.

ולא צריכה חברים,

ולא צריכה משפחה,

ולא צריכה מסגרת,

לא צריכה את עצמה בכלל.

לא צריכה כלום

אבל חושבת עליך.

אמרו לך שאת לא שייכת,

בעצם...

אולי אמרת את זה לעצמך.

אמרו לך גם שאת חריגה, שאת פחות טובה, שאת לא תצליחי או תהיי מאושרת.

אמרו לך שיש רק דרך אחת בשבילך לעבור,

שכל השאר לא מובילות לשום מקום.

אז מה? אז אמרו...

אנשים אומרים הרבה דברים, החכמה היא לדעת להבדיל בין הבולשיט לכל השאר.

ראיתי פעם סרט ממש דבילי, ואחת הדמויות אמרה לשניה-

"Sometimes it's easier to bullshit than explain-

You all laugh 'cause I'm different,

I'M LAUGHING 'CAUSE YOU'RE ALL THE SAME!"

זה היה לפני שנה וחצי בערך, ואני עדיין זוכרת את המשפט הזה. הוא אפילו היה בתיאור הבלוג שלי.

ילדה אהובה, האם תתני לי את ידך ונרוץ ביחד הלאה?

ילדה אבודה, אני כאן כדי לעזור לך למצוא את דרכך.

אם רק תבקשי, אתן לך את כל שיש לי להציע.

את כל האהבה שליבי מסוגל להעניק.

זרועותי פקוחות כאן לנגד עיניך,

האם תרוצי אליהן ותיפלי לחיקי?

את יכולה להתעלם, להסתובב לצד השני.

האם זה מה שליבך חפץ בו?

יותר מכל,

ליבך צעק אלי מבין המילים.

גם כשציטטת אותי, אלה הצרחות שלך שנכנסו בין השורות פתאום.

הצרחות הישנות שלי פינו את מקומן לצרחות החדשות שלך.

האם תתני לי להמשיך לקרוא בין השורות?

ילדה אהובה,

אם תתני לי, לא אתן לך להיות לבדך עוד יום אחד בחייך.

האם תתני לי?

מישהי שהייתי נותנת לה את החיים שלי אם הייתה מבקשת, אמרה לי פעם-

"אני יודעת שהכל נראה כחסר סיכוי, אבל רב הסיכויים שזה רק נראה ככה"

תהיי חזקה מלאכית אבודה.

את עוד תמצאי את הדרך.

אתה בטח יושב ושונא אותי עכשיו, איפה שלא תהיה.

בטח אומר לעצמך- "אני יותר מידי טוב בשבילה, לא מגיע לה אותי"

יודע מה?

אולי אתה צודק,

אבל זה באמת לא מעניין אותי כרגע.

דרך הטוהר שלך, טוב הלב והנחמדות שלך-

הברחת אותי ממך!

זה דבר אחד להיות בן אדם טוב. דבר די מדהים אפילו.

זה דבר אחר לגמרי לתת לטוב הלב הזה לצאת ממך ולתת כאפה לכל מי שסביבך.

תהית פעם למה אתה נקשר דווקא לכל אלה ששוברות לך את הלב ובורחות?

חשבת פעם למה כל מי שנמצא בחיים שלך פוגע בך?

אולי... רק אולי-

יכול להיות שזה בגלל שככה נוח לך?

יכול להיות שזה בגלל שככה אתה במיטבך?

אתה נהנה מזה,

אל תכחיש.

אתה נהנה לטעון בפני שוב ושוב שכולם פוגעים בך.

כן, גם אני. מצטערת, אתה פשוט דורש את זה.

אתה נהנה להיות בעמדה הזאת-

שכולם יגידו לך כמה אתה מדהים, ואיזה נשמה טובה אתה.

אתה אפילו אומר את זה על עצמך!!!!

לאורך כל החיים שלך אף אחד לא אמר לך את האמת, וחבל. אולי כדאי שאני אתחיל-

אתה אדם יהיר, פגיע, קטן ועלוב,

שכל האושר שהוא מפיק זה מלבכות לאנשים על זה שאנשים אחרים פגעו בו.

אתה אדם חלש, ורחוק? לא תגיע בעולם הזה.

ולא, זה לא בגלל שאתה כזה תמים כמו שאתה אומר-

זה בגלל שאתה אידיוט!

ואני? אני הטיפשה הכי גדולה בסיפור הזה.

יותר אידיוטית ממך.

כי אני זאת שהתאהבה.

אני, לא אתה- אני.

וזה לא עוזר לי כמה שאתה אידיוט, כי אני תמיד אהיה יותר.

אז אולי צדקת, מודה- בדבר אחד צדקת....

[את... בבקשה אל תגיבי. קשה לי וכואב לי ונמאס לי לשמוע את מה שיש לך להגיד לי]

נכתב במקור ביום ראשון בלילה, 03:30

ילדונת,

את ישנה עכשיו במיטה מעלי ולא שומעת את הדמעות שלי.

עדיין לא החלטתי אם אלה דמעות עצב או שמחה, אבל הן שם.

מחר יהיה הבוקר האחרון שתעירי אותי, תטלטלי אותי, תתקשרי אלי לפלאפון ותמשכי לי בשערות.

ואני, בתגובה אופיינית, אתהפך לצד השני ואמלמל מתוך שינה - נו, מיימון, עוד חמש דקות אני נשבעת ששאני אקום.

ולכולם זה ייראה סתמי.

לכולם, חוץ ממני. וממך.

אני ואת... יש לנו דרך משלנו לראות דברים.

יש לנו דרך מיוחדת לראות אחת את השניה.

זה היה ככה מהיום שהגעת לפלוגה ועד עכשיו.

מהסיגריה הראשונה שעישנו ביחד ידעתי שאני ואת זה משהו אחר.

ובאמת מאז נהיית לי לחברה שכל כך חיפשתי בפלוגה.

כשכולם אכזבו אותי כל פעם מחדש- את התעקשת להישאר מקסימה כמו תמיד.

את יודעת, סיפרתי לך אין סוף סיפורים על ס' שלי מזיקים,

ואת היית אומרת שאם אני אוהבת אותה ככה, היא כנראה האדם הכי מדהים בעולם, והלוואי והיית יכולה להיות כמוהה.

אז תני לי להגיד לך משהו-

אני לא צריכה אותך ס', אני צריכה אותך מ'.

ואני רואה אותך מסתכלת עלי לפעמים, בעיניים הנוצצות האלה... ובדיוק ככה הייתי מסתכלת על ס'.

את לא יודעת איזה הרגשה מדהימה זאת להיות בשבילך מה שהיא הייתה בשבילי.

ואת לא יודעת מה עשית לי בלב כשהצגת אותי למשפחה שלך בתור

 זאת שלימדה אותי את כל מה שאני יודעת. בלעדיה לא הייתי שורדת פה יום.

ובעיקר תודה.

תודה שנתת לי להכיר אותך על כל רובד באישיות שלך, תודה שהסכמת להכיר אותי ככה.

תודה שבכל רגע נתון של היום, גם אם ישנת או עבדת, הייתי יכולה להגיד סיגריה וישר הייתה לי חֵברה.

תודה שהבנת אותי.

תודה על איך שהסתכלת עלי, בעיניים מעריצות אבל גם חבריות.

ומיימון,

תודה שנתת לי לנגב לך את הדמעות.

אני יודעת שהיה לך קשה להתחיל את התפקיד. תני לי לגלות לך סוד- לכולם קשה בהתחלה.

תודה שהכנסת אותי לתוך הלב שלך ונתת לי את הזכות להיות דמות מעצבת בתחילת הדרך הפיקודית שלך.

את מפקדת מדהימה, ואת עוד תגיעי כל כך רחוק!

אני יודעת שאת לא מאמינה בזה עכשיו, אבל זה כל כך נכון ואפשרי.

אין מספיק מקום בלב שלי בשביל לאהוב אותך כמו שאני אוהבת.

אין מספיק דמעות בעיניים שלי בשביל הפרידה הזאת.

שלך,

אמא נטע-לי

13-08-07 : קו"מ י"ט יוצא לחפש"ש

זה לא נגמר, זה רק הסוף.

כמה פעמים רציתי באמת לשפוך את הלב ולא הצלחתי, או שלא היה לי למי.

זה כבר לא משנה, בחיי.

הגעתי אתמול למסקנה שיש משהו בחיים שלי שפשוט מתעקש לא להצליח.

לא חסרות דוגמאות, וגם לא בא לי להיכנס אליהן, אז אתם פשוט תצטרכו להאמין לי.

אני יודעת שיש מספיק מכם שרוצים לראות אותי שמחה,

אני יודעת שרב אלה שרוצים אותי בוכה נמצאים בתוך הראש שלי.

אז למה זה ככה?

למה אני שוב ושוב נכנעת למחשבות האלה שאני לא מספיק טובה.

האם זה משהו גנטי?

ובעצם, מה גנטיקה קשורה דווקא אלי פתאום..

אני לא מצליחה להתרומם.

ואולי זה בגלל כולכם, אבל רב הסיכויים שזה בגללי.

אז אני יושבת פה, עובדת על עצמי שאני שופכת את הלב.

ביקשו מאיתנו היום לכתוב את משאלת ליבנו הכמוסה ביותר.

כתבתי, במילים האלה בדיוק-

הלוואי ואמצא את האושר שלי, סוף סוף.

ואז שרפו לי את זה.

חלק מפעילות על השואה.

עם כל הכבוד לשואה, ויש לי הרבה כבוד,

אני לא מבינה למה באמצע אוגוסט צריך לשרוף לי משאלות.

לקחתי את זה כדבר מאד סנטימנטלי, כאילו באמת הרסו לי את הסיכוי למצוא את האושר.

אני חושבת שאם מסתכלים על זה בצורה הכי דיכוטומית שיש,

מעולם לא חוויתי אושר.

מעולם לא הייתי  מאוהבת, או על גג העולם.

מעולם לא עצרתי את עצמי לרגע, עשיתי "זום אאוט" [כמו שאתה אוהב להגיד] ואמרתי לעצמי

איזה כיף לי שאני אני.

מעולם.

למה אני מרגישה כל כך כפויית טובה?

אז נכון.. נכון שכרגע רף הסינון בפלאפון שלי עומד על שני בחורים, די שווים אפילו.

לאחד מהם יש ראסטות.

ונכון שאני עוד שניה משתחררת מצהל וחופשיה לעשות כל אימת שארצה.

ונכון שיש לי משפחה בריאה, ואמא שאוהבת אותי, וחדר משלי בבית ואוכל במקרר.

זה לא מספיק לי.

אני באמת כל כך עיוורת?

אני חושבת שלא. אני חושבת שזה באמת לא מספיק.

אני חושבת שמשהו חסר, ואני לא יודעת מה.

זה הכל בגלל המשאלה המזויינת הזאת.

נשרפת לה בתוך פחית קולה חצויה וריקה, לצד שאר המשאלות.

וריח השריפה מתגרה בי.

ואף אחד לא רואה את זה כמוני. אף אחד לא מרגיש כמוני.

אף אחד לא שם לב אלי, או לדמעה שזלגה לי על הלחי.

שונה, כמו תמיד.

אחרת. חריגה.

אני.

אתה יודע, אני חושבת שאתה נהנה מזה.

אתה נהנה לשגע אותי, אתה נהנה להגיד לי כמה שאני לא בסדר.

אתה נהנה מכל המשחקי שליטה האלה.

ואני חשבתי שהאגו שלי גדול....

אני בדיוק בנקודה שרצית אותי-

שמוטה לרגליך, מוכנה למלא כל פקודה והוראה.

כל דבר שתגיד לי- אעשה

האם תנהג כמוני?

כמובן שלא.

אני לא מצפה אפילו.

זה בסדר, באמת.

אני מכבדת אותך, מכבדת את הפתיחות שלך.

פשוט לא בוטחת בך.

מעריכה את היושרה שלך, את העובדה שבאת אלי.

פשוט לא מאמינה לך.

אתה לא. אני יודעת שאתה לא כזה.

אני יודעת שאני ואתה לא סתם נפגשנו, לא סתם נקשרנו.

שום דבר בחיים לא קורה סתם- אתה לימדת אותי את זה.

אז למה אתה כזה?

ספר לי, תן לי לראות אותך באמת.

אני יודעת שאתה בוטח בי, פשוט לא עד הסוף.

למה זה ככה?

ספר לי מה עשיתי, או מה עלי לעשות.

אם יש משהו שאני יכולה להתגאות בו, אלה תחושות הבטן שלי.

אני יודעת שאתה לא הומו. אני יודעת שאתה רוצה ממני יותר מידידות.

אני שלך לנצח

אני יודעת שאתה יודע.

השאלה היא אם אתה שלי כמו שאתה אומר,

השאלה היא אם אתה כנה איתי כמו שהייתי רוצה להיות איתך.

אל תתן לי להיפגע שוב.

לא ככה.

תפסיקי להיות את,

 כנראה שזה לא עובד לך יותר.

תפסיקי להיות לבד-

גם אם זה יותר טוב, גם אם זה מה שאת צריכה עכשיו, תפסיקי. כנראה שזה הורס יותר ממה שזה מועיל.

תפסיקי לנסות.

גם אם את מצליחה זה כבר לא שווה את זה.

תפסיקי לרדוף אחרי עצמך.

את תמצאי את הכל כשתעצרי לרגע.

תפסיקי לבכות,

אחרי זה את לא מבינה למה אנשים אחרים מתרחקים, נכון?

תפסיקי ללכת אחרי האמת שלך.

היא לא מעניינת אף אחד.

תפסיקי לחשוב שיהיה לך טוב,

את יודעת שהאושר שלך מעולם לא היה רחוק יותר.

תפסיקי כבר לאכול,

לא נמאס לך להיות שמנה?

תפסיקי לשתף אנשים במה שעובר עליך,

גם ככה זה רק יפגע בך בהמשך. את באמת צריכה דוגמאות לזה?

תפסיקי להיות את,

את יודעת שזה מעולם לא עבד לך גם ככה.

תפסיקי להיות את

תפסיקי להיות

תפסיקי

ככה אמרתי לה, ושתקתי.

היא הייתה בשוק,

היא לא ידעה איך לעכל את כל מה שאמרתי לה לפני כן, לפני ששאלה אותי למה סוף סוף בחרתי לדבר.

עד עכשיו הייתי מבליגה, או אולי בוחרת להטיח בפנים שלך את האמת.

אבל אתה?

אתה רק החזרת לי את כל האמת שלך בפנים.

בצורה הכי אכזרית שיש.

ואז, אחרי כל אחת מאותן שיחות "נפש" שכאלה, הייתי בוכה כל הלילה.

מעכשיו זה השתנה, אתה בעצמך אמרת את זה.

העניין הוא,

שאתה לא יודע באמת עד כמה דברים ביננו השתנו!!!

כל כך כואב לי, כי היית אחד האנשים הכי קרובים אלי.

ועכשיו? רחוק אלפי שנות אור. רחוק ממני יותר מכולם ביחד.

אתה יודע,

ניסיתי כבר פעם לכתוב לך את המכתב הזה.

אלוהים, כמה שהוא היה שונה לפני חודשיים.

אז עוד האמנתי שיש לי בשביל מי לשתוק,

אז עוד האמנתי שאני ואתה נפתור את זה ביננו,

אז עוד האמנתי שיש דרך אחרת.

כנראה שאין.

כנראה שתמיד תישאר זה שגורם לכולנו לבכות, מחבקות אחת את השניה, מנחמות.

אבל תמיד בוכות. תמיד.

בגללך!

תמיד תהיה זה שיראה רק את הצדדים השליליים באנשים.

תהיה הכי גרוע במה שאתה עושה, ועדיין איכשהו תגרום לכולנו להרגיש כל כך לא טובות.

תגרום לאנשים לקפוץ מגגות, רק בשביל לרצות אותך.

מעולם לא התאמצתי ככה בשביל מישהו אחר!

וכל מה שקיבלתי זאת האכזבה שלך, לא מילה טובה אחת, לא חיבוק או ניחום.

נתתי לך הכל וקיבלתי כלום.

הנה, מרוצה?

אני שוב טועה, כמו שאתה כל כך אוהב להראות לי.

כל כך טועה שביליתי שעה שלמה עם טליה אתמול [הערת בלוג- מפקדת הפלוגה] ולא, לא בשביל להעביר חוויות מהחודש שהיא לא הייתה כאן, כמו שאמרתי לך בזיגוג עיניים.

בילינו אותה בלדבר עליך.

כן.

שפכתי הכל, ואני לא מצטערת לשניה.

אתה יודע למה?

כי אין לי יותר בשביל מה לשתוק!

לא צריך דמעות בשביל לכאוב, למדתי את זה בדרך הקשה.

כשבוכים- משהו משתחרר. כל המעצורים, כל החומות, כל ההגנות.

כששומרים את הכל בפנים- משהו נהיה נוקשה יותר.

כשבולעים את הרוק, מהול בדמעות שמעולם לא ראו אור, זה רק נהיה כואב יותר.

לפעמים השקט חזק יותר מהמילים.

מה את מנסה להגיד לי? אל תפחדי. תלחשי אם צריך, רק תגידי.

את באמת חושבת שאני נגדך? את באמת חושבת שאני לא אוהבת?

כן, אמרתי את זה.

לפעמים, כשאני שומרת בבטן משהו שאני מתה להוציא החוצה, אני פותחת את החלון וצורחת את זה בכל הכח, עד שיוצא לי הלב, עוד שיוצאת לי הנשמה, עד שנגמר לי הקול, עד שכבר אין בי כוח.

אורטל שלי, אני אוהבת אותך!!!

מה את לא מבינה? כל כך אוהבת שזה גורם לי לשנוא את עצמי.

את אומרת שאני לא מבינה, אבל כבר מזמן הבנתי.

לאהוב אותך זה לסבול, כי לעולם לא תאהבי אותי ככה.

להיות איתך זה להילחם על עצמי, לעולם לא ארגיש שלמה כשאהיה איתך.

לדבר איתך זה סיוט, זה כמו לחטוף אלף מכות קטנטנות, כמו זו שהבאת לי היום וטענת שהיא לא כואבת.

לחבק אותך מעולם לא היה קשה כל כך כמו היום, מעולם לא היה מזוייף מידי, מודה.

כי ככל שאת מתקרבת, את מרחיקה אותי ממך.

וזה כואב לי. כאב כזה אילם, ללא דמעות. כאב שלי עם עצמי, בלעדייך.

as close, as close as we'll get

we touch and it's gone

and I must have been wrong

when I thaught

EVERYTHING MELT IN US

'though  sometimes it does...

[מצחיק אותי שכשתבנו אחת לשניה שירי קיטש בSMS, השיר הזה כל הזמן עלה לי לראש, והוא בכלל שיר ממש עצוב]

את גם היית כמו כולם. נולדת יום אחד, וביום אחר מתת.

גם את יום אחד הלכת לבית ספר והתרגשת.

חיית בבועה, בכפר. היו לך אמא ואבא ואח גדול שהערצת.

אני עדיין זוכרת איך העיניים שלך נצצו בכל פעם שדיברת עליו.

גם את יום אחד צחקת, ובכית ביום אחר.

גם לך היו חברות כל כך טובות.

גם את יום אחד מצאת את עצמך מסתכלת למישהו בעיניים וחושבת לעצמך 'בחיי, כמה שאני אוהבת אותו.'

וסיפרת לו את כל הסודות שלך,

נתת לו לראות את כולך.

גם את יום אחד החלטת שזהו היום, ונתת לו להרגיש אותך מבפנים.

ויום אחד הוא הלך.

עלה על מטוס והבטיח לחזור עם תואר.

ואת? את הבטחת לחכות לו.

לא כי שמחת, לא כי רצית.

פשוט כי ידעת שאם תרצי או לא- את והוא זה עד הסוף, זה נצחי ובלתי מוטל בספק.

יום אחד התגייסת,

כמה רצית שמישהו יהיה גאה בך-

אבל אף אחד לא התגאה.

כעסו, התביישו, אבל בעיקר שתקו.

איך השתיקות האלה היו משגעות אותך.

בטח היית חתיכת אדם עקשן.

כי יום אחד זרקת הכל לפח, וזה היה היום המאושר ביותר בחייך.

את הבת היחידה בכפר שהתגייסה, ואני שמעתי את המשפט הזה עשרות פעמים.

תיעבתי אותו כבר.

"בסדר, הבנו. הערביה הקטן מהחור הנידח בצפון חושבת שהיא מינימום גולדה מאיר בגלל העובדה שכמו כולנו, היא עברה שרשרת חיול ונהייתה פקידה בצבא המסריח הזה", הייתי אומרת לעצמי כל פעם שהתחלת לחפור.

איך אהבתי את החפירות שלך...

יום אחד יצאת הבייתה לחגוג חג מוזר  וערבי  למדי עם המשפחה שלך.

ואני נתתי לך "בוסה", לפי הדרישה שלך כמובן, ואת הבטחת להביא המון לאפות ולבנה מהכפר, כמו תמיד- בנוהל.

כנראה שחזרת בסביבות הצהריים.

לא הגעת אלינו, ישר עלית לחדר, חשבנו שבשביל לעלות על מדי הב'.

אף אחד לא ראה אותך ברגעים האלה.

אנחנו רק יודעים שידעת מה רצית באותם רגעים, לא יודעים למה.

חיפשת נשק- ומצאת.

את הארון השני מימין כבר פרצנו פעם שתינו, בנסיבות כל כך שונות.

הפעם פרצת אותו בלעדי.

משם הדרך הייתה כבר קצרה, במיוחד בשביל אדם נחוש כמוך.

-

הקטנה שלי מצאה אותך ואת שלולית הדם שלך.

היא התיישבה מחוץ לחדר ובהתה בחלל הריק, שבטח היה הרבה יותר ריק ממקודם.

ניק מצאה את הקטנה, ולא העזה להיכנס לחדר. מצאה נחמה בלעטוף את הקטנה בחיבוקים,היא הרי כל כך קטנה.

וככה עוד אחת ועוד אחת, מצטרפות לאט לאט למעגל האבל שהולך וגדל.

והנה גם אני מגיעה, אחרי הסיגריה כמובן.

שואלת אם כבר הגעת, מי בכלל חושב  על מוות, שלא לדבר על התאבדות.

שלא לדבר על הנשק שלי, שפוצץ לך את המח על מיטת הקומותיים של שתינו.

והקטנה שלי קמה ופשוט מחבקת אותי,

וכולן מסתכלות עלי, לראות איך אני מגיבה, מחפשות הזדהות, או קרבה, או משהו פלצני אחר שיגיד להן "לא רק לך חרא עכשיו".

ואני באמת לא זוכרת איך הגבתי.

לא זוכרת הרבה מהשעות שבאו אחר כך.

והרי הזכרון זה לא מה שחשוב, בניגוד למה שהרבה יגידו.

בעצם, למי אכפת מה חשוב?

מה שחשוב זה שאת לא פה, והלוואי וכן היית.

הלוואי ועכשיו היית חופרת לי על איך שהתגייסת למרות  שאבא שלך לא רצה.

הלוואי ועכשיו היינו טוחנות לאפה עם לבנה ושמן וזעתר והיית מספרת לנו על חבר שלך בגרמניה.

עכשיו אני יכולה לספר לך עליו.

לספר לך שיום אחד הוא חזר.

בלי תואר, עם עיניים נפוחות ומבט המום בעיניים.

כמו כולנו-

לא מעכל, לא מתמודד.

אבל בעיקר לא מבין למה לא חיכית לו כמו שהבטחת.

במקום לשבת איתך באיזה פאב עכשיו, אני בבית, כותבת לך.

זה לא שאני לא רוצה לראות אותך,

וזה לא שיש בך משהו רע, להיפך.

אני פשוט מפחדת.

הגיע הזמן שאודה בזה-

אני פשוט מפחדת.

מצד אחד, אני כל כך רוצה/צריכה/חייבת [מחק את המיותר] מערכת יחסים יציבה.

ומהצד השני, אני חושבת שבחיים לא תהיה לי אחת כזאת.

כי אני מפחדת.

יש בך את כל הדברים הנכונים.

ובכל זאת, משהו גרם לי לכתוב לך הודעה שאני לא יכולה לראות אותך היום.

משהו רצוני-לא-רצוני, לא יכולה להסביר את זה.

כששאלת אותי השבוע מה אני רוצה ממך,

קפאתי.

אני לא יודעת מה אני רוצה ממך, וכנראה שאני הולכת לאבד אותך.

גם ככה אין לך מה לחפש אצל ילדה כמוני.

עצוב לי.

בדיוק כמו שכתבתי לך-

"עצוב לי לא לראות אותך כל כך הרבה זמן."

כבר יותר מחודש שאני מתחמקת ממך.

לא יודעת למה אני עושה את זה אבל עדיי עושה.

אני פשוט מפחדת.

רק מלחשוב עליך נהיה לי קצת מחניק בגרון, וכנראה שכך זה יישאר תמיד.

אַת הפספוס שלי, את יודעת?

אני נזכרת בזמן הקצר שהיינו ביחד.

נזכרת בכל הצחוקים, בכל השירים שכתבנו, בכל הדברים המפגרים שעשינו אחת עם השניה בשעות הזויות של הלילה...

הרגשתי, בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, שיש לי חברה אמיתית.

את יודעת איזה הרגשה נדירה זאת?

הרגשתי שיש מי שמבין אותי.

הרגשתי שיש בעולם מישהי שהיא בדיוק, אבל בדיוק כמוני.

הרגשתי שיש מישהי שאוהבת אותי יותר מאת כולם.

את לא יודעת את זה, אבל את בדיוק  מהשהייתי צריכה להרגיש. וכל בוקר, כשקמתי, אמרתי לעצמי- "איזה מזל שיש לי אותך"

אבל כמובן שכשמדובר בחיים שלי- משהו צריך להשתבש.

עברתי בסיס.

לא, לא כדי לעזוב אותך. כדי לא לעזוב אותה.

ולא, זה לא אומר שהיא יותר חשובה ממך, למרות שאת חושבת ככה.

פשוט... פשוט אני והיא זה לנצח.

הלוואי שגם אני ואת, אבל זה כנראה כבר לא יהיה.

לא עובר יום שאני לא חושבת לעצמי איך זה היה להכיר אותך ליותר זמן.

לא עובר יום שאני לא מצטערת על הפספוס הזה, וגם אמרתי לך את זה השבוע, כשדיברנו לראשונה אחרי חודש וחצי של נתק.

את אחד האנשים הכי מדהימים שיצא לי להכיר בחיים שלי, ואני שמחה על כל רגע הזוי שיצא לי לבלות איתך.

אני יודעת שאם היינו מכירות בתיכון, או בתקופה אחרת של החיים שלנו, היינו היום החברות הכי טובות, מהסוג שכתבתי עליהן בפוסט למטה.

מישהי מהפלוגה שלי, ש"אימצה" אותי ואת חברה שלי, כתבה לה "לעיתים נדירות אתה פוגש מישהו שהראש שלו מכוון לאותו תדר שהראש שלך מכוון עליו".

אני זוכרת איך קינאתי כשקראתי את זה.

והנה, עכשיו הגיע תורי, הפעם הנדירה שלי, לפגוש את אותו אדם.

לפגוש אותך.

אני רוצה שתגיעו אלי כבר, כי אני צריכה אתכן עכשיו יותר מתמיד.

אני רוצה שתהיו מסוג האנשים שמוציאים ממני את כל הטיפשות והשטויות שאפשר לעשות, שכשנהיה ביחד- תמיד יהיה מעניין ומצחיק.

אני רוצה שתגיעו כבר, כי אני רוצה להתגעגע אליכן.

אני רוצה שנדבר בטלפון כל הלילה, על הדברים כי פחות חשובים בעולם.

אני רוצה שתדעו להקשיב לי, ותוכלו לבכות לי כשיהיה לכן רע.

ושאם יהיה לי רע, תגידו לי שלא משנה מה, אתן אוהבות אותי כמו שאני ותמיד תאהבו.

כמו שאתן שמות לב, אני באמת צריכה אתכן עכשיו. אז תגיעו כבר. כמה שיותר מהר.