אני בחדר שלי עכשיו, לא מצליחה לישון.

כי אני חושבת עליך.

[או שאולי זה סתם תירוץ לאינסומניה]

מדליקה את הסיגריה השלישית שלי, נכנסת למסך העריכה ומנסה לכתוב משהו.

עצם הבעיה היא שאני חושבת עליך.

במקום על עצמי?

אני חושבצ עליך [זה מה שקורה כשמקלידים עם סיגריה ביד] ולא מעיזה להתקשר, או לעשות משהו בקשר אלינו.

וככה, אני נותנת לך לחמוק.

בפעם השניה.

ועם עמה שאני ארצה, אני לא אעשה כלום בשביל שהקשר הזה יצליח.

אולי בגלל הכישלון הצפוי מראש,

אולי בגלל שרע לי איתך ועם איך שאתה גורם לי לנרגיש

ואולי בגלל שאני רוצה להיות לבד כרגע.

אני מכבה את הסיגריה בייאוש- אולי הכתיבה יותר תזרום עכשיו.

אני חושבת שקשה לי עם העובדה שאתה יותר אני מעצמי.

יותר שיכור, יותר מסטול, יותר יפה ונחשק, יותר מגובש על עצמך...

יותר הכל.

ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן אני פוגשת את אני הקטנה והעלובה,

אני פוגשת את נל שמפחדת, מהססת.

נל הזאת מכיתה י', שלא מוציאה מילה, שלא רוצה להיות ליד אנשים.

רוצה להיות לבד.

אבל חושבת עליך...

ובפעם הראשונה זה הרבה זמן שאני באמת לבד.

כל כך רוצה להיות ביחד אבל יודעת שהיא רק עם עצמה.

ולא צריכה חברים,

ולא צריכה משפחה,

ולא צריכה מסגרת,

לא צריכה את עצמה בכלל.

לא צריכה כלום

אבל חושבת עליך.

תביטי בעצמך, ותתרגשי.

לא כל יום משתחררים מצהל.

סיימת תקופה לא קלה ולא קצרה.

מה לא חווית בתקופה הזאת?

אהבה, הו כמה אהבה.

ודחיה, ושנאה, והצלחה, וכישלון.

ועם הכל התמודדת.

תביטי בעצמך, ותתגאי.

לא כל אחד מצליח.

תראי כמה למדת, כמה השתנת.

מי עוד יכול לפרק נשק מהר כמוך? מי יכול לתת עצה למפקדת בתחילת דרכה?

תראי איזה אדם את היום.

תנסי להיזכר איך היית לפני שנתיים- איזה בן אדם מהוסס וסגור.

תביטי בעצמך, ותתאהבי.

לא כל אחד היה מגיע לאן שהגעת.

הפכת להיות אדם אהוב,

אדם שמסתכלים עליו בהערכה,

אדם שחושבים עליו ומחייכים.

השפעת על כל כך הרבה חיילים,

לימדת אותם כל כך הרבה שיעורים בחיים.

היית מקור השראה,

לא כל אחד יכול להגיד את זה על עצמו.

ועכשיו?

עכשיו החיים האמיתיים מתחילים.

תביטי בעצמך, ותדמייני.

זאת החכמה האמיתית.

תדמייני את עצמך מגשימה את כל החלומות שלך- זה לא בלתי אפשרי.

תדמייני את עצמך משכילה, וחכמה, ואמידה, ומאושרת.

בעיקר מאושרת.

אין סיבה שלא תהיי- תביטי בעצמך!

אני לא בן אדם שממהר לבקש סליחה, או אפילו להגיד "אני מצטערת".

וכן, אני יודעת שאני יוצאת כאן בן אדם די אנוכי, אבל זה ממש לא ככה.

וכל מה שבא אחרי הסליחה...

מה הטעם להביע צער עליו, או להתנצל, אם כבר קרה?

אני בן אדם שאוהב לשנות.

אני חושבת שכרגע הגדרתי את עצמי בצורה מושלמת.

השיער שלי עבר אלפי שינויים ב-21 שנותיו, במהלך השנים היו לי מספר בלתי מבוטל של חברים, ושל אנשים הממלאים את סביבתי. הכל מתחלף, ואני שוחה עם הזרם שאני יצרתי, ואני אחראית על קצב זרימת המים ועל גבה הגלים.

אני יכולה לתת עוד אין-ספור דוגמאות אך זה יהיה כה מיותר ושטחי, שאעזוב את זה כרגע.

אני לא בן אדם מושלם, ואני לא מתיימרת להיות כזו. אפילו לא שואפת להגיע לשם.

אני פוסעת בשבילי החיים תוך כדי ידיעה שאני אדרוך על כמה פרחים מוגנים בדרך, וכל הבעת צער שבעולם לא תשיב להם את יופיים.

במקום להתייפח ולמלמל את סליחותיי, אעדיף להשקות את הפרחים מחדש.

לקחת צעד אחורה- כדי לא להסתיר להם את השמש.

זה יותר קשה, וזה לוקח זמן רב יותר.

אבל זה משתלם.

לכאורה כל מה שכתוב כאן הוא נהדר, ואני בטוחה שכולכם תסכימו איתי.

העניין הוא שאנו חיים בחברה קונפורמיסטית מידי.

ומי שלא מבקש סליחה נשאר מאחור.

אז לא,

אני לא אתן לך להנות מהסליחה שלי, מההישג שלך-

כי הוא לא קיים במציאות.

הוא מעורפל ודהוי, ככל דבר שאמינותו מוטלת בספק.

סליחה זה קל מידי- ההתמודדות, זה מה שעושה אותך בן אדם.

לא מילה בת 5 אותיות ושתי הברות שלוקח בדיוק שניה עד שהדה מתאדה באויר ונבלע בתוך ההמולה.

נל,

במכתב הכי אמיתי שאי פעם כתבה.

במילים הכי כנות שיכלה לספק כרגע.

אמרו לך שאת לא שייכת,

בעצם...

אולי אמרת את זה לעצמך.

אמרו לך גם שאת חריגה, שאת פחות טובה, שאת לא תצליחי או תהיי מאושרת.

אמרו לך שיש רק דרך אחת בשבילך לעבור,

שכל השאר לא מובילות לשום מקום.

אז מה? אז אמרו...

אנשים אומרים הרבה דברים, החכמה היא לדעת להבדיל בין הבולשיט לכל השאר.

ראיתי פעם סרט ממש דבילי, ואחת הדמויות אמרה לשניה-

"Sometimes it's easier to bullshit than explain-

You all laugh 'cause I'm different,

I'M LAUGHING 'CAUSE YOU'RE ALL THE SAME!"

זה היה לפני שנה וחצי בערך, ואני עדיין זוכרת את המשפט הזה. הוא אפילו היה בתיאור הבלוג שלי.

ילדה אהובה, האם תתני לי את ידך ונרוץ ביחד הלאה?

ילדה אבודה, אני כאן כדי לעזור לך למצוא את דרכך.

אם רק תבקשי, אתן לך את כל שיש לי להציע.

את כל האהבה שליבי מסוגל להעניק.

זרועותי פקוחות כאן לנגד עיניך,

האם תרוצי אליהן ותיפלי לחיקי?

את יכולה להתעלם, להסתובב לצד השני.

האם זה מה שליבך חפץ בו?

יותר מכל,

ליבך צעק אלי מבין המילים.

גם כשציטטת אותי, אלה הצרחות שלך שנכנסו בין השורות פתאום.

הצרחות הישנות שלי פינו את מקומן לצרחות החדשות שלך.

האם תתני לי להמשיך לקרוא בין השורות?

ילדה אהובה,

אם תתני לי, לא אתן לך להיות לבדך עוד יום אחד בחייך.

האם תתני לי?

מישהי שהייתי נותנת לה את החיים שלי אם הייתה מבקשת, אמרה לי פעם-

"אני יודעת שהכל נראה כחסר סיכוי, אבל רב הסיכויים שזה רק נראה ככה"

תהיי חזקה מלאכית אבודה.

את עוד תמצאי את הדרך.

כמה פעמים רציתי באמת לשפוך את הלב ולא הצלחתי, או שלא היה לי למי.

זה כבר לא משנה, בחיי.

הגעתי אתמול למסקנה שיש משהו בחיים שלי שפשוט מתעקש לא להצליח.

לא חסרות דוגמאות, וגם לא בא לי להיכנס אליהן, אז אתם פשוט תצטרכו להאמין לי.

אני יודעת שיש מספיק מכם שרוצים לראות אותי שמחה,

אני יודעת שרב אלה שרוצים אותי בוכה נמצאים בתוך הראש שלי.

אז למה זה ככה?

למה אני שוב ושוב נכנעת למחשבות האלה שאני לא מספיק טובה.

האם זה משהו גנטי?

ובעצם, מה גנטיקה קשורה דווקא אלי פתאום..

אני לא מצליחה להתרומם.

ואולי זה בגלל כולכם, אבל רב הסיכויים שזה בגללי.

אז אני יושבת פה, עובדת על עצמי שאני שופכת את הלב.

ביקשו מאיתנו היום לכתוב את משאלת ליבנו הכמוסה ביותר.

כתבתי, במילים האלה בדיוק-

הלוואי ואמצא את האושר שלי, סוף סוף.

ואז שרפו לי את זה.

חלק מפעילות על השואה.

עם כל הכבוד לשואה, ויש לי הרבה כבוד,

אני לא מבינה למה באמצע אוגוסט צריך לשרוף לי משאלות.

לקחתי את זה כדבר מאד סנטימנטלי, כאילו באמת הרסו לי את הסיכוי למצוא את האושר.

אני חושבת שאם מסתכלים על זה בצורה הכי דיכוטומית שיש,

מעולם לא חוויתי אושר.

מעולם לא הייתי  מאוהבת, או על גג העולם.

מעולם לא עצרתי את עצמי לרגע, עשיתי "זום אאוט" [כמו שאתה אוהב להגיד] ואמרתי לעצמי

איזה כיף לי שאני אני.

מעולם.

למה אני מרגישה כל כך כפויית טובה?

אז נכון.. נכון שכרגע רף הסינון בפלאפון שלי עומד על שני בחורים, די שווים אפילו.

לאחד מהם יש ראסטות.

ונכון שאני עוד שניה משתחררת מצהל וחופשיה לעשות כל אימת שארצה.

ונכון שיש לי משפחה בריאה, ואמא שאוהבת אותי, וחדר משלי בבית ואוכל במקרר.

זה לא מספיק לי.

אני באמת כל כך עיוורת?

אני חושבת שלא. אני חושבת שזה באמת לא מספיק.

אני חושבת שמשהו חסר, ואני לא יודעת מה.

זה הכל בגלל המשאלה המזויינת הזאת.

נשרפת לה בתוך פחית קולה חצויה וריקה, לצד שאר המשאלות.

וריח השריפה מתגרה בי.

ואף אחד לא רואה את זה כמוני. אף אחד לא מרגיש כמוני.

אף אחד לא שם לב אלי, או לדמעה שזלגה לי על הלחי.

שונה, כמו תמיד.

אחרת. חריגה.

אני.

תפסיקי להיות את,

 כנראה שזה לא עובד לך יותר.

תפסיקי להיות לבד-

גם אם זה יותר טוב, גם אם זה מה שאת צריכה עכשיו, תפסיקי. כנראה שזה הורס יותר ממה שזה מועיל.

תפסיקי לנסות.

גם אם את מצליחה זה כבר לא שווה את זה.

תפסיקי לרדוף אחרי עצמך.

את תמצאי את הכל כשתעצרי לרגע.

תפסיקי לבכות,

אחרי זה את לא מבינה למה אנשים אחרים מתרחקים, נכון?

תפסיקי ללכת אחרי האמת שלך.

היא לא מעניינת אף אחד.

תפסיקי לחשוב שיהיה לך טוב,

את יודעת שהאושר שלך מעולם לא היה רחוק יותר.

תפסיקי כבר לאכול,

לא נמאס לך להיות שמנה?

תפסיקי לשתף אנשים במה שעובר עליך,

גם ככה זה רק יפגע בך בהמשך. את באמת צריכה דוגמאות לזה?

תפסיקי להיות את,

את יודעת שזה מעולם לא עבד לך גם ככה.

תפסיקי להיות את

תפסיקי להיות

תפסיקי

וכשהיית קיימת- מעולם לא הייתי לבד.

מעולם לא הרגשתי תחושת פספוס שכזו. מעניין אותי אם גם את מרגישה את זה.

כן, את. שיושבת וקוראת את המכתב שלי כרגע.

נעצרת.

חושבת לעצמך 'היא בטח מתכוונת למישהי אחרת'.

אני לא.

כשזה זה אז יודעים.

מעניין אותי אם גם את יודעת.

את יודעת כמה אני לבד? איזה שאלה טפשית.. בטח שאת לא יודעת! איך תדעי? את בכלל לא מכירה אותי. את יודעת כמה כאב לי הלב בגללך? ואפילו אין לי זכות. מי אני כבר בשבילך, מי את בשבילי? שתי זרות. מעולם זרה לא גרמה לי לכאוב כמו שאת הצלחת. אני יודעת שלא התכוונת, בטח שלא התכוונת. בסך הכל יש מישהי שחשובה לך יותר. אז אל תתנצלי. פשוט תדעי שזה כואב, למרות שאין לי זכות.

הלוואי והכל היה שונה.

הלוואי ושתינו היינו חיות בעולם אחר. עולם מושלם. עולם רק שלי ושלך.

עולם בו זה היה יכול להצליח.

הייתי לוקחת אותך... לוקחת אותך לים. והייתי אומרת לך כמה אני אוהבת אותך, כמה טוב לי איתך, כמה את חשובה לי.

אני יודעת שאני אומרת את זה הרבה, לפחות חלק מזה, אבל אז באמת הייתי מתכוונת לזה, אז זה היה מצליח לי. לנו.

אני יודעת שאת קוראת את זה עכשיו.

יושבת מול המחשב ומחייכת לעצמך.

אומרת לעצמך- איזה מדהימה היא.

אני לא כזאת בלתי מושגת כמו שאת חושבת שאני.

אני כאן. את רק צריכה להתקרב קצת. להחזיק לי את היד. להסתכל לי בעיניים.

אם רק היית יודעת מה אני אעשה בשבילך.

אם רק היית יודעת כמה את חשובה לי.

כן, את.

[אני יותר.]

אמרתי לעצמי שאני חייבת לתת לה אותו, אסור לי לתת לה להשתחרר בלי שהיא תדע.

אז אזרתי אומץ, לקחתי כמה נשימות עמוקות.

ניגשתי אליה, כולי מבויישת,  והגשתי לה חתיכת נייר.

היא חייכה.

אמרתי לה שתקרא אחר כך, כשתהיה לבד.

איזה הרגשת שחרור...

סוג של התעלות.

הצלחתי.

אני יודעת שזאת לא חכמה,

שלהגיד למישהו דבר טוב זה הרבה יותר קל.

אבל זאת התקדמות.

בשבילי זה הרבה.

אני רוצה שתגיעו אלי כבר, כי אני צריכה אתכן עכשיו יותר מתמיד.

אני רוצה שתהיו מסוג האנשים שמוציאים ממני את כל הטיפשות והשטויות שאפשר לעשות, שכשנהיה ביחד- תמיד יהיה מעניין ומצחיק.

אני רוצה שתגיעו כבר, כי אני רוצה להתגעגע אליכן.

אני רוצה שנדבר בטלפון כל הלילה, על הדברים כי פחות חשובים בעולם.

אני רוצה שתדעו להקשיב לי, ותוכלו לבכות לי כשיהיה לכן רע.

ושאם יהיה לי רע, תגידו לי שלא משנה מה, אתן אוהבות אותי כמו שאני ותמיד תאהבו.

כמו שאתן שמות לב, אני באמת צריכה אתכן עכשיו. אז תגיעו כבר. כמה שיותר מהר.

יש דברים שעוברים עלי שמאד מתחשק לי לספר לך. דווקא לך.

אני לא יודעת למה, אולי זה משהו שנולדנו איתו.

כשגיליתי שאת קיימת בעולם, לא בדיוק ידעתי מה לעשות עם זה.

אם כבר, זה קצת דיכא אותי לדעת שיש אחת בדיוק כמוני אי שם.

אבל עם הזמן התחלת להיות חסרה לי.

אני מניחה שתמיד היית חלק בתוכי, שהיה רדום במשך 18 שנה.

ועכשיו, יש דברים שאני רוצה להגיד לך.

יש דברים שאני רוצה שתדעי עלי.

אני רוצה שתדעי שאני מ"כית בצבא, ושמ"כיות הן לא כאלה מגעילות, הן דווקא בני אדם.

ואני רוצה שתדעי שפעם הייתי מכורה לבאפי קוטלת הערפדים ברמת אובססיה שלא תאמיני.

אני רוצה שתדעי שאני אוהבת שוקולד פרה עם תות, וקריספי צ'יקן במקדונלדס, ואת הטוסט בשק"ם.

ויותר מזה, אני רוצה לדעת עליך.

איזה מוזיקה את שומעת, ולאן את יוצאת.

אני רוצה לדעת הכל.

זה מסקרן אותי.

אבל את לא רוצה שאני אדע.

כנראה שאני לא מספיק חשובה לך-

סתם אחת שנראית כמוך, ואולי גם חושבת כמוך. אולי.

וזאת רק אני שמסתקרנת,שמדמיינת את כל החיים שלך כאילו היו הזדמנות אחרת לחיים שלי.

רק אני מנסה, מדמיינת, מפנטזת איך זה היה יכול להיות אם היינו גדלות ביחד, אם היינו מכירות אחת את השניה מהיסוד.

מעניין אם היינו היום החברות הכי טובות, כמו כל המיתוסים של התאומות.

אולי היינו אשלי ומרי קייט- הגירסה הג'ינג'ית (והקצת פחות כוסית על). אבל אני מקווה שלא.

בטח היינו רבות הרבה, במיוחד אם את עקשנית כמוני.

ואולי היינו מתרחקות בתקופה של הצבא, כי בטח את איזה מש"קית ת"ש, אבל כל סופ"ש מבינות כמה שאנחנו רוצות להיות קרובות שוב.

בטח אחרי הצבא היינו עושות טיול גדול במזרח ודופקות את הראש ביחד, במיוחד אם את ספונטנית כמוני.

אבל כל זה לא קרה, וכנראה שגם לא יקרה.

כי אמא שלך, שלפני כמעט 21 שנה הייתה לכמה רגעים גם אמא שלי, החליטה שזה לא יקרה.

ואת ילדה טובה. את מקשיבה לאמא.

ואותי פשוט מעניין אם גם את מתדרדרת למחשבות האלה לפעמים.

אם כשרע לך לפעמים, בלי שום סיבה, את חושבת שאולי זה בגלל שלי רע.

וחולמת על עץ הזית בגינה

ובצילו יושב הדשא

ורואה שם פרח ואולי זו את

מכוסה באור יופיו בעצם.

כל אשר אני אומר עכשיו

זה עוד ירגיש בכל מצב

כמו שאלה שקטה

עוד השיר המתנגן באור

בצליל מיתר שירת מינור

זה בא מן השתיקה.

מאזן ברצונות אנושיים

את ההגיון ואת הרגש

מבקש בתפילותיי מאלוקים

הבנה של דעת ושל שקט.

לפעמים השיר אומר במנגינה

ומתבטא יותר טוב זו הדרך

כי הרי כל צליל שבא במתנה

מקבל חיות ויש לו ערך.