תפסיקי להיות את,

 כנראה שזה לא עובד לך יותר.

תפסיקי להיות לבד-

גם אם זה יותר טוב, גם אם זה מה שאת צריכה עכשיו, תפסיקי. כנראה שזה הורס יותר ממה שזה מועיל.

תפסיקי לנסות.

גם אם את מצליחה זה כבר לא שווה את זה.

תפסיקי לרדוף אחרי עצמך.

את תמצאי את הכל כשתעצרי לרגע.

תפסיקי לבכות,

אחרי זה את לא מבינה למה אנשים אחרים מתרחקים, נכון?

תפסיקי ללכת אחרי האמת שלך.

היא לא מעניינת אף אחד.

תפסיקי לחשוב שיהיה לך טוב,

את יודעת שהאושר שלך מעולם לא היה רחוק יותר.

תפסיקי כבר לאכול,

לא נמאס לך להיות שמנה?

תפסיקי לשתף אנשים במה שעובר עליך,

גם ככה זה רק יפגע בך בהמשך. את באמת צריכה דוגמאות לזה?

תפסיקי להיות את,

את יודעת שזה מעולם לא עבד לך גם ככה.

תפסיקי להיות את

תפסיקי להיות

תפסיקי

במקום לשבת איתך באיזה פאב עכשיו, אני בבית, כותבת לך.

זה לא שאני לא רוצה לראות אותך,

וזה לא שיש בך משהו רע, להיפך.

אני פשוט מפחדת.

הגיע הזמן שאודה בזה-

אני פשוט מפחדת.

מצד אחד, אני כל כך רוצה/צריכה/חייבת [מחק את המיותר] מערכת יחסים יציבה.

ומהצד השני, אני חושבת שבחיים לא תהיה לי אחת כזאת.

כי אני מפחדת.

יש בך את כל הדברים הנכונים.

ובכל זאת, משהו גרם לי לכתוב לך הודעה שאני לא יכולה לראות אותך היום.

משהו רצוני-לא-רצוני, לא יכולה להסביר את זה.

כששאלת אותי השבוע מה אני רוצה ממך,

קפאתי.

אני לא יודעת מה אני רוצה ממך, וכנראה שאני הולכת לאבד אותך.

גם ככה אין לך מה לחפש אצל ילדה כמוני.

עצוב לי.

בדיוק כמו שכתבתי לך-

"עצוב לי לא לראות אותך כל כך הרבה זמן."

כבר יותר מחודש שאני מתחמקת ממך.

לא יודעת למה אני עושה את זה אבל עדיי עושה.

אני פשוט מפחדת.

זה לא הולך להיות מכתב בנאלי שמתייפייף על כמה שאני אוהבת אותך.

אל תביני לא נכון, אני כן. אוהבת אותך, הכוונה.

לפעמים אני לא מצליחה להבין את עצמי.

כאילו... כאילו פתאום הכל משתנה וכל מילה שיוצאת לך מהפה מעצבנת אותי.

זה מזכיר לי הרבה מערכות יחסים שהיו לי עם כל מיני בנים,

כמובן שאת לא יודעת ולא תדעי עליהן לעולם.

כי אנחנו לא מסוג האמהות והבנות האלה. לא.

בכל מקרה, ברגע שהיה נמאס לי ממישהו, הייתי מגיעה איתו למצב שכל דבר קטן אצלו שיגע אותי.

וככה זה איתך.

לפעמים.

לפעמים בא לי שנהיה כמו האמהות והבנות האלה שמספרות אחת לשניה הכל.

אבל אני יודעת שזה כבר לא יקרה.

לא חווית איתי כלום, אמא.

לא את המחזור הראשון, לא את הנשיקה הראשונה, לא את החבר הראשון.

לא היית איתי אצל הגניקולוגית, כשביקשתי גלולות למניעת הריון.

לא הזמנת אף אחד מאלה שכל כך אהבתי לארוחת ערב.

את לא התעניינת, ואני החזרתי לך באדישות.

ופתאום, כשאני חושבת על זה, זה נמצא באויר כבר הרבה זמן.

באמת שאני אוהבת אותך,

אני בטוחה שאת אוהבת אותי.

אני יודעת שאני מביאה לך הרבה צער, הרבה כאב.

בחיי שאני מנסה לא,

אבל פשוט לא מצליחה.

לקצין שלי לשעבר, אפשר להגיד.

הלוואי שהיה אפשר למחוק את הימים האחרונים שלנו יחד.

אני יודעת שפגעתי בך בדרך לא דרך..

אם רק היית יודע כמה אתה חשוב לי, אם רק.

אתה חייב להבין שהדבר האחרון שרציתי היה לפגוע בך.

פשוט... באמת לא יכלתי להסתכל עליך באותו יום שהיית בחדר שלי.

ביום למחרת, שהיה אמור להיות היום האחרון שלי בבסיס, ניסיתי לדבר איתך כל היום. ברחת לי.

ברחת, ואמרת שאני לא בוגרת. טרקת דלתות, ואמרת שאני לא בוגרת.

רק בערב, כשהכרחתי אותך להקשיב לי, אמרתי את מה שאגיד גם עכשיו-

תעזוב את המשפט, תעזוב את הטופס טיולים שהקפאת לי- אני לא מנסה לשנות החלטות שלך, אני פשוט  מנסה לדבר.

ניסיתי, לא כל כך הצלחתי.

מה שמילמלתי בין הפסקת בכי אחת לאחרת, היה שאני אוהבת אותך.

שאני כל כך שמחה שיש לי אותך. שסוף סוף יש בצבא הזה מישהו שאפשר לדבר איתו, שיקשיב לי, שיבין אותי.

ואני כל כך מעריכה את זה,

כל כך שמחה שיצא לי להכיר אותך.

ומצטערת.

בעיקר מצטערת.

מצטערת שעבדתי איתך כל כך מעט זמן, אבל מקווה שאתה מבין שזה היה בלתי נמנע.

מצטערת שסיימתי כמו שסיימתי, אבל מקווה שאתה יודע שזה לא קשור אליך בשום אופן.

מצטערת שהפנתי את הגב, שפגעתי, שהרסתי את כל מה שנבנה.

מקווה שתסלח לי,

מקווה שתזכור ש-200 מ' ממך אני עדיין קיימת.

מתגעגעת לימים שלי איתך.

שמחה מהולה בעצב.

סיפור החיים שלי.