אני לא כותבת לך מתוך כאב, אלא מתוך אכזבה.

בניגוד למה שאתה חושב, אין לי כעס עליך בגלל שאתה לא מושלם. אם היית מכיר אותי ולו במעט, היית יודע מהו נסיוני בחיים עם חוסר שלמות. היית מבין כמה מזמן הבנתי את מה שכתבת לי- שאף אחד לא מושלם, אז אין טעם לחפש אחד כזה.

מאז ומעולם הייתי אדם ריאלי, את זה אפילו אתה, שלא מכיר שום מילימטר מהאישיות שלי, יודע.

אני אדם לומד, כנראה שירשתי את זה ממך.

כל חוויה בחיי, בין אם חיובית או שלילית, למדה אותי דבר מה על עצמי ועל העולם.

וכל אינטראקציה שהייתה לי איתך, מהמעט שהיו, הובילה אותי להבנה אחת עיקרית-

אני לא יכולה לסמוך עליך

וכל קשר בו אחד הצדדים מרגיש ככה לגבי הצד השני- נידון לכישלון.

אל תחשוב לרגע שאני מאשימה אותך באיך שהקשר שלנו נראה כרגע. לא כי אתה לא אשם, שהרי לפחות 50% מהאשמה אני מטילה על עצמי, ו-50% זה לא 100%. אני לא מאשימה אותך כי עייפתי מלחפש אשמים- לא רק בקשר שלנו אלא בכלל בחיים.

כתבת לי שהאשמת את ההורים שלך בהמון מהכשלונות שחווית בחיים שלך, לא כך הדבר אצלי.

יש בך משהו, באופי שלך, שגורם לך לחשוב שכולם כמוך- זוהי לפחות תפיסתי לגביך, יכול להיות שמוטעית היא.

אבל אתה חייב להבין-

אני אולי ניראית כמוך,

אני אולי נושאת את אותו שם המשפחה שלך,

הדם שזורם בעורקיי הוא שלך-

אבל אני לא כמוך.

מעולם לא אהיה.

אני אוהבת את מי שאני, את האדם שנהייתי.

ובחיים של האדם הזה, כרגע אין לך מקום.

הקשר איתך בשנים האחרונות, בשנות חיי כאדם בוגר, אימלל אותי. הרגשתי חסרת אונים מולך, כפי שבוודאי הרגשת מולי.

אני מרגישה שאתה לא מבין אותי, ולא מקבל את העובדה שאני לא כמוך, אלא אדם עצמאי בפני עצמו.

אני, בכוחות עצמי, הובלתי אחריי כיתות על כיתות של חיילים בתחילת דרכם הצבאית.

אני יודעת שחשבת שאני איזה פקידה בעורף,

אז תדע, אבא- שהייתי לוחמת ומפקדת.

הייתי עמוד אש ניצב ואיתן לחיילים.

מישהו פעם נתן בך אמון מלא, בכל מאת האחוזים?

מישהו פעם הפקיד בידך את חייו שלו?

מישהו פעם נתן חשיבות כה רבה למילים שלך, למעשים שלך?

את כל זה עשיתי לבד, אבא. מבלי עזרתך.

לא הייתי צריכה אותה, לכן לא דרשתי. ואתה, בעמדתך הנוחה, לא התעקשת להעניק אותה (פרט לתמיכה הכלכלית, עליה אני מודה לך מקרב לב. אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלי זה)

כמו שאמרתי, אני לא כותבת מכאב, אלא ממניעים שונים משלך.

יש בי חמלה אליך, אבא.

ואולי... אולי כשיהיו לי ילדים אני אבין, אבל עד אז- אני רק יכולה לעשות את הנכון בעיני.

אין לי טינה כלפיך, כי אין בי כל רגשות אליך.

רק דבר אחד אחרון, אבא.

אני מעריכה את הכנות שלך כלפיי,

ואני סולחת, אבא. סולחת על הכל.

אין בי כל כעס כלפייך, אני מנסה להבין אותך בכל כוחי.

נסה בבקשה להבין אותי.

אני במקום טוב עכשיו. יש לי עבודה קבועה בה סומכים עלי ומעריכים אותי.

יש לי חברים טובים ששומרים עלי.

יש לי עצמאות וחופש, כמו שכל כך רציתי בשנתיים האחרונות ולא קיבלתי.

זה הזמן שלי לפרוח, זה הזמן שלי להיות מי שאני ולחיות את חיי שלי.

לאורך כל התקופה בה היינו בקשר, הייתי כבולה.

זה הזמן שלי לפרוש כנפיים ולעוף- העולם קורא לי.

אני חייבת להתנתק מהמשקולות בחיים שלי, ואחת מהן, אם לא הכבדה ביותר, היא אתה.

אם הייתי יכולה להגיד לך עוד משהו אחד, אבא, לפני שאתחיל לעוף, הייתי אומרת לך שיום אחד עוד אחזור.

דע שריגשת אותי עד דמעות, וזו אחת ההחלטות הקשות ביותר שלקחתי בחיי, אך גם הנכונה ביותר.

שלך,

נל.

זה הולך להיות ארוך וזועם ומגעיל וכל מה שאתם שונאים בי.

יום אחד אתנה תתעורר, אבא, ותמצא את עצמך לבד.

ואני? אני לא אופתע בכלל.

עכשיו אתה נזכר להיפגע? עכשיו?

במשך 21 שנה פגעת בי בלי סוף. התעלמת מקיומי תוך שאתה מרוכז בדבר היחידי שעיניך ידעו לראות- בך.

זה העניין איתך, אבא- אף אחד לא קיים בעולם שלך חוץ ממך.

רק אתה חשוב.

אז אבא, אתה יכול לצרוח עלי עד מחר. וגם לא אכפת לי שצרחת עלי מול כל המשפחה.

כי אני יודעת שכל מי שישב שם בחדר אוהב אותי אהבת אמת ונכח אצלך בבית רק מתוך חוסר רצון להתווכח איתך או לעמוד בדרכך.

יש לי את המשפחה הכי אוהבת שיכלתי לרצות.

האם גם אתה יכול להגיד את אותו הדבר על עצמך, אבא?

לימדת אותי הרבה דברים בחיים, אבא.

לימדת אותי ממי להתרחק, ואיך להתעלם מאנשים שלא שווים את היחס שלי.

לימדת אותי להצליח בכוחות עצמי, גם כשלא מאמינים שאצליח.

לימדת אותי שאהבה באה בהמון צורות, ולא חייבים לקבל את כולן.

אבא,

אני לא מקבלת את האהבה שלך.

אני לא מקבלת את האופי שלך.

אני לא מקבלת את אורח החיים שלך.

18 שנה גרת איתי בבית ומעולם לא היית לי אבא.

אבא שלי מעולם לא ידע את שמות החברים שלי, מעולם לא כעס כשנתפסתי מבריזה מבית ספר.

אבא שלי מעולם לא נשאר ער איתי כל הלילה במיון כשהוציאו לי את האפנדציט, הוא לא ליטף ברכות את ראשה של אימי אלא ישן בשקט בבית, כשהיא התכווצה מדאגה ועייפות על כסאות הברזל הקרים של בית החולים.

אבא שלי מעולם לא דאג לי, מעולם לא התעניין בעולמות התוכן שלי.

כל מה שאבא שלי יודע זה להיכנס לעולמי למס' שעות,

לצעוק, הו, כמה לצעוק,

ולצאת.

בגלל זה אני לא מקבלת את האהבה שלך, אבא.

כי אולי מאמא נתנו לך להתגרש, אבל ממני אתה לא אמור לעשות את זה.

ועשית.

אז אתה יכול להיפגע מהאמת כמה שאתה רוצה.

אתה יכול לנתק לי את הפלאפון עד מחר,

ולסגור לי את חשבון הבנק.

אתה יכול להפסיק לממן אותי- אני בת 21 ואתה לא חייב לי דבר.

וזה מה שאתה לא מבין-

שגם כשאהיה בת 60 ואתה תהיה בן 100 נהיה משפחה.

גם בכאב אנחנו משפחה, גם בצער, גם בכיעור.

ואתה?

אתה מחפש רק את הרגעים היפים.

אתה לא מבין שהגאות באה רק אחרי השפל.

אתה אמור ללמד אותי את כל השיעורים האלה, והנה, אני כבר לא בגיל שאני צריכה ללמוד מההורים שלי.

אמא סיפקה לי מספיק צידה לדרך וחינכה אותי הכי טוב שיכלה.

אני גאה במי שאני ואני גאה בה שהפכה אותי להיות כזאת.

יום אחד אתה תמות, אבא. אתה בדיוק כמו כולם.

ואני? אני לא אבכה בכלל.

זה יהיה יום רגיל.

תביטי בעצמך, ותתרגשי.

לא כל יום משתחררים מצהל.

סיימת תקופה לא קלה ולא קצרה.

מה לא חווית בתקופה הזאת?

אהבה, הו כמה אהבה.

ודחיה, ושנאה, והצלחה, וכישלון.

ועם הכל התמודדת.

תביטי בעצמך, ותתגאי.

לא כל אחד מצליח.

תראי כמה למדת, כמה השתנת.

מי עוד יכול לפרק נשק מהר כמוך? מי יכול לתת עצה למפקדת בתחילת דרכה?

תראי איזה אדם את היום.

תנסי להיזכר איך היית לפני שנתיים- איזה בן אדם מהוסס וסגור.

תביטי בעצמך, ותתאהבי.

לא כל אחד היה מגיע לאן שהגעת.

הפכת להיות אדם אהוב,

אדם שמסתכלים עליו בהערכה,

אדם שחושבים עליו ומחייכים.

השפעת על כל כך הרבה חיילים,

לימדת אותם כל כך הרבה שיעורים בחיים.

היית מקור השראה,

לא כל אחד יכול להגיד את זה על עצמו.

ועכשיו?

עכשיו החיים האמיתיים מתחילים.

תביטי בעצמך, ותדמייני.

זאת החכמה האמיתית.

תדמייני את עצמך מגשימה את כל החלומות שלך- זה לא בלתי אפשרי.

תדמייני את עצמך משכילה, וחכמה, ואמידה, ומאושרת.

בעיקר מאושרת.

אין סיבה שלא תהיי- תביטי בעצמך!

נכתב במקור ביום ראשון בלילה, 03:30

ילדונת,

את ישנה עכשיו במיטה מעלי ולא שומעת את הדמעות שלי.

עדיין לא החלטתי אם אלה דמעות עצב או שמחה, אבל הן שם.

מחר יהיה הבוקר האחרון שתעירי אותי, תטלטלי אותי, תתקשרי אלי לפלאפון ותמשכי לי בשערות.

ואני, בתגובה אופיינית, אתהפך לצד השני ואמלמל מתוך שינה - נו, מיימון, עוד חמש דקות אני נשבעת ששאני אקום.

ולכולם זה ייראה סתמי.

לכולם, חוץ ממני. וממך.

אני ואת... יש לנו דרך משלנו לראות דברים.

יש לנו דרך מיוחדת לראות אחת את השניה.

זה היה ככה מהיום שהגעת לפלוגה ועד עכשיו.

מהסיגריה הראשונה שעישנו ביחד ידעתי שאני ואת זה משהו אחר.

ובאמת מאז נהיית לי לחברה שכל כך חיפשתי בפלוגה.

כשכולם אכזבו אותי כל פעם מחדש- את התעקשת להישאר מקסימה כמו תמיד.

את יודעת, סיפרתי לך אין סוף סיפורים על ס' שלי מזיקים,

ואת היית אומרת שאם אני אוהבת אותה ככה, היא כנראה האדם הכי מדהים בעולם, והלוואי והיית יכולה להיות כמוהה.

אז תני לי להגיד לך משהו-

אני לא צריכה אותך ס', אני צריכה אותך מ'.

ואני רואה אותך מסתכלת עלי לפעמים, בעיניים הנוצצות האלה... ובדיוק ככה הייתי מסתכלת על ס'.

את לא יודעת איזה הרגשה מדהימה זאת להיות בשבילך מה שהיא הייתה בשבילי.

ואת לא יודעת מה עשית לי בלב כשהצגת אותי למשפחה שלך בתור

 זאת שלימדה אותי את כל מה שאני יודעת. בלעדיה לא הייתי שורדת פה יום.

ובעיקר תודה.

תודה שנתת לי להכיר אותך על כל רובד באישיות שלך, תודה שהסכמת להכיר אותי ככה.

תודה שבכל רגע נתון של היום, גם אם ישנת או עבדת, הייתי יכולה להגיד סיגריה וישר הייתה לי חֵברה.

תודה שהבנת אותי.

תודה על איך שהסתכלת עלי, בעיניים מעריצות אבל גם חבריות.

ומיימון,

תודה שנתת לי לנגב לך את הדמעות.

אני יודעת שהיה לך קשה להתחיל את התפקיד. תני לי לגלות לך סוד- לכולם קשה בהתחלה.

תודה שהכנסת אותי לתוך הלב שלך ונתת לי את הזכות להיות דמות מעצבת בתחילת הדרך הפיקודית שלך.

את מפקדת מדהימה, ואת עוד תגיעי כל כך רחוק!

אני יודעת שאת לא מאמינה בזה עכשיו, אבל זה כל כך נכון ואפשרי.

אין מספיק מקום בלב שלי בשביל לאהוב אותך כמו שאני אוהבת.

אין מספיק דמעות בעיניים שלי בשביל הפרידה הזאת.

שלך,

אמא נטע-לי

13-08-07 : קו"מ י"ט יוצא לחפש"ש

זה לא נגמר, זה רק הסוף.

החיים מורכבים מעגלים מעגלים, בטח אני לא הראשונה שאמרה לכן-

שפעם תהיו למעלה ופעם למטה, פעם תבכו ופעם תצחקו,

לפעמים יהיה לכן קל כשלכולם קשה,

ולפעמים תרצו לצרוח, אבל סביבכן כולם ישירו.

והנה, אני עוד מעט משתחררת, ואתן נשבעות מחר אמונים לצה"ל.

תנו לי לגלות לכן סוד,

במשך החודש אני מכירה אתכן, אני בטוחה שלמדתן המון.

אבל אני למדתי מכן הרבה יותר.

אז לפני שתעזבו מחר את הבסיס עם ההורים, לפני שתתנו הקשב לסגל אחר,

תנו לאמא ולסבתא של הסגל הנוכחי ללמד אתכן כמה דברים אחרונים-

תמיד יהיו בדרך שלכן כמה אבנים בולטות, לא תמיד הכל ילך חלק.

אנשים ינסו להכשיל אתכן,

אנשים ינסו להשפיל אתכן,

אנשים יחפשו את הדמעות, את הפאסימיות וכל צד רע שאי פעם היה בכן.

זה האתגר-

להצליח בכל זאת.

בתוך כל אחת מכן יש מספיק בשביל למצוא את הדרך,

תארו לכן לאן תגיעו אם תשלבו את מה שיש בכולכן

החודש הזה איתכן, גם אם לא במכוון, לימד אותי שהכל מתחיל ונגמר בקארמה

מי שנגד העולם, בסופו של דבר העולם יתנכל לו

נסו לזרום ביחד עם המציאות, גם אם היא לא תמיד הכי ורודה.

בסופו של דבר זה ישתלם לכם,

אבל תמיד יהיו ימים שהכי עדיף יהיה לעזוב הכל, ללכת לישון, ולהתחיל הכל מחדש מחר.

אל תהיו נגד אף אחד, אף פעם, באף מצב.

תזכרו שבהנף יד אלה יכולות להיות אתן על דוכן הנאשמים.

מי שלבד לא תמיד יודע למצוא את הביחד.

תעזרו  לו, הוא כנראה צריך אתכם יותר ממה שהוא ואתם חושבים שהוא צריך.

ילדות,

אתן עומדות בפתח של שנתיים מרתקות,

אל תתנו להן לעבור לידכן!

כל מה שלימדתי אתכן, למדתי בעצמי מהשירות שלי.

הדרך שלכן עוד ארוכה, וזה לא דבר רע.

ממש עוד מעט אני נפלטת מהמערכת, וכולי אכולת קנאה למראה כפלי הגיהוץ על מדי הא' שלכן,

או הכומתות הפרוותיות שלכן.

זה הזמן שלכן!!

נצלו אותו.

אל תייחלו להגיע לתאריך שלכן, זוהי שטחיות.

נסו לסיים את השירות עם כמה שיותר ידע וניסיון.

יש דברים שמבינים רק בדיעבד,

זה הדיעבד שלי,

כולי תקווה שכולכן תשרתו שירות מלא חוויות, אהבה ושמחה.

אני יודעת שיהיו רגעים קשים-

מה שבא בקלות עדיף שלא יבוא בכלל.

אני מקווה שקיבלתן ממני מספיק כלים כדי להתמודד עם כל אותם אתגרים,

שכן זו הייתה המטרה והכיוון שלי מיום הגיוס שלכן.

הסמלת שלכן לשעבר

ככה אמרתי לה, ושתקתי.

היא הייתה בשוק,

היא לא ידעה איך לעכל את כל מה שאמרתי לה לפני כן, לפני ששאלה אותי למה סוף סוף בחרתי לדבר.

עד עכשיו הייתי מבליגה, או אולי בוחרת להטיח בפנים שלך את האמת.

אבל אתה?

אתה רק החזרת לי את כל האמת שלך בפנים.

בצורה הכי אכזרית שיש.

ואז, אחרי כל אחת מאותן שיחות "נפש" שכאלה, הייתי בוכה כל הלילה.

מעכשיו זה השתנה, אתה בעצמך אמרת את זה.

העניין הוא,

שאתה לא יודע באמת עד כמה דברים ביננו השתנו!!!

כל כך כואב לי, כי היית אחד האנשים הכי קרובים אלי.

ועכשיו? רחוק אלפי שנות אור. רחוק ממני יותר מכולם ביחד.

אתה יודע,

ניסיתי כבר פעם לכתוב לך את המכתב הזה.

אלוהים, כמה שהוא היה שונה לפני חודשיים.

אז עוד האמנתי שיש לי בשביל מי לשתוק,

אז עוד האמנתי שאני ואתה נפתור את זה ביננו,

אז עוד האמנתי שיש דרך אחרת.

כנראה שאין.

כנראה שתמיד תישאר זה שגורם לכולנו לבכות, מחבקות אחת את השניה, מנחמות.

אבל תמיד בוכות. תמיד.

בגללך!

תמיד תהיה זה שיראה רק את הצדדים השליליים באנשים.

תהיה הכי גרוע במה שאתה עושה, ועדיין איכשהו תגרום לכולנו להרגיש כל כך לא טובות.

תגרום לאנשים לקפוץ מגגות, רק בשביל לרצות אותך.

מעולם לא התאמצתי ככה בשביל מישהו אחר!

וכל מה שקיבלתי זאת האכזבה שלך, לא מילה טובה אחת, לא חיבוק או ניחום.

נתתי לך הכל וקיבלתי כלום.

הנה, מרוצה?

אני שוב טועה, כמו שאתה כל כך אוהב להראות לי.

כל כך טועה שביליתי שעה שלמה עם טליה אתמול [הערת בלוג- מפקדת הפלוגה] ולא, לא בשביל להעביר חוויות מהחודש שהיא לא הייתה כאן, כמו שאמרתי לך בזיגוג עיניים.

בילינו אותה בלדבר עליך.

כן.

שפכתי הכל, ואני לא מצטערת לשניה.

אתה יודע למה?

כי אין לי יותר בשביל מה לשתוק!

היו לי הרבה מפקדים מאז שהתגייסתי, אבל זאת הפעם השניה שאני מוצאת את עצמי כותבת  מכתב כזה.

אני נורא אוהבת לקבל כאלה מחיילים, אבל כשאני בצד השני זה קצת יותר קשה.

אז למה בכל זאת אני כותבת לך את המכתב הזה? כנראה שלא יכלתי לתת לך להשתחרר בלי שתקראי את מה שאני רוצה להגיד לך כבר חודש.

אז את יודעת כבר כמה אני אדם של תכלס. אז תכלס?

עם כמה שהגעתי לבסיס בגישה טובה ופתוחה, לא באמת חשבתי שאני אלמד משהו או אקבל משהו.

חשבתי שאני אעביר קצת זמן. חשבתי שאני חייבת לעשות את זה, אז אני כבר אעשה את זה.

לא ציפיתי לכלום.

אבל אז ראיתי אותך, ולמרות שזה לקח קצת זמן- לא הפסקת להדהים אותי.

יש לך יכולת מדהימה לגעת באנשים.

להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון.

להיות אמיתית, להגניב חיוך פה ושם.

להתעניין.

אני חושבת שמה ששבה אותי בך היה האכפתיות האינסופית שלך.

אף אחד לא הכריח אותך לדאוג לי, להתעניין בי- זה לא התפקיד שלך.

אבל עשית את זה, או לפחות נתת לי תחושה שאני מעניינת אותך.

ידעת לשאול תמיד אם אני  בסדר,

ידעת מתי רע לי גם כשאנשים הרבה יותר קרובים לא ידעו.

אז נכון שלא ציפיתי לכלום, אבל תדעי שקיבלתי ממך המון.

בשלב הזה של התפקיד שלי והשירות שלי כבר לא חשבתי שאני אקבל משהו.

אבל תדעי שאני לוקחת ממך המון דברים.

ואני בטוחה שיהיה הבדל בין המחזור טירונות הבא לבין כל הקודמים לו.

ההבדל הזה הוא את.

את מקור המוטיבציה שלי. רק בזכותך אני ממשיכה כאן בראש מורם.

זוכרת שהייתי שבוזה, אז הכרחת אותי לעבור על מכתבים שחיילים כתבו לי? רק אז נפל לי האסימון.

כשקראתי שהמון בנות מהמחזור של יולי כתבו לי שהייתי אחת החברות הכי טובות שהיו להן.

אז הבנתי שהרבה פעמים אתה משפיע על אנשים בלי להתכוון. ויותר גרוע, בלי לדעת.

אז אני רוצה שתדעי, ולכן אני כותבת את המכתב הזה-

אני רוצה שתדעי שהשפעת עלי.

שנתת לי השראה, משהו גבוה לשאוף אליו.

נתת לי מוטיבציה, כשחשבתי שכבר מיציתי את התפקיד הזה מכל הכיוונים.

וכל זה, רק מלהיות את.

את מדהימה אותי.

לא קיימים הרבה אנשים כמוך, את באמת נדירה.

סתם רציתי שתדעי לפני שאת הולכת...

את גם היית כמו כולם. נולדת יום אחד, וביום אחר מתת.

גם את יום אחד הלכת לבית ספר והתרגשת.

חיית בבועה, בכפר. היו לך אמא ואבא ואח גדול שהערצת.

אני עדיין זוכרת איך העיניים שלך נצצו בכל פעם שדיברת עליו.

גם את יום אחד צחקת, ובכית ביום אחר.

גם לך היו חברות כל כך טובות.

גם את יום אחד מצאת את עצמך מסתכלת למישהו בעיניים וחושבת לעצמך 'בחיי, כמה שאני אוהבת אותו.'

וסיפרת לו את כל הסודות שלך,

נתת לו לראות את כולך.

גם את יום אחד החלטת שזהו היום, ונתת לו להרגיש אותך מבפנים.

ויום אחד הוא הלך.

עלה על מטוס והבטיח לחזור עם תואר.

ואת? את הבטחת לחכות לו.

לא כי שמחת, לא כי רצית.

פשוט כי ידעת שאם תרצי או לא- את והוא זה עד הסוף, זה נצחי ובלתי מוטל בספק.

יום אחד התגייסת,

כמה רצית שמישהו יהיה גאה בך-

אבל אף אחד לא התגאה.

כעסו, התביישו, אבל בעיקר שתקו.

איך השתיקות האלה היו משגעות אותך.

בטח היית חתיכת אדם עקשן.

כי יום אחד זרקת הכל לפח, וזה היה היום המאושר ביותר בחייך.

את הבת היחידה בכפר שהתגייסה, ואני שמעתי את המשפט הזה עשרות פעמים.

תיעבתי אותו כבר.

"בסדר, הבנו. הערביה הקטן מהחור הנידח בצפון חושבת שהיא מינימום גולדה מאיר בגלל העובדה שכמו כולנו, היא עברה שרשרת חיול ונהייתה פקידה בצבא המסריח הזה", הייתי אומרת לעצמי כל פעם שהתחלת לחפור.

איך אהבתי את החפירות שלך...

יום אחד יצאת הבייתה לחגוג חג מוזר  וערבי  למדי עם המשפחה שלך.

ואני נתתי לך "בוסה", לפי הדרישה שלך כמובן, ואת הבטחת להביא המון לאפות ולבנה מהכפר, כמו תמיד- בנוהל.

כנראה שחזרת בסביבות הצהריים.

לא הגעת אלינו, ישר עלית לחדר, חשבנו שבשביל לעלות על מדי הב'.

אף אחד לא ראה אותך ברגעים האלה.

אנחנו רק יודעים שידעת מה רצית באותם רגעים, לא יודעים למה.

חיפשת נשק- ומצאת.

את הארון השני מימין כבר פרצנו פעם שתינו, בנסיבות כל כך שונות.

הפעם פרצת אותו בלעדי.

משם הדרך הייתה כבר קצרה, במיוחד בשביל אדם נחוש כמוך.

-

הקטנה שלי מצאה אותך ואת שלולית הדם שלך.

היא התיישבה מחוץ לחדר ובהתה בחלל הריק, שבטח היה הרבה יותר ריק ממקודם.

ניק מצאה את הקטנה, ולא העזה להיכנס לחדר. מצאה נחמה בלעטוף את הקטנה בחיבוקים,היא הרי כל כך קטנה.

וככה עוד אחת ועוד אחת, מצטרפות לאט לאט למעגל האבל שהולך וגדל.

והנה גם אני מגיעה, אחרי הסיגריה כמובן.

שואלת אם כבר הגעת, מי בכלל חושב  על מוות, שלא לדבר על התאבדות.

שלא לדבר על הנשק שלי, שפוצץ לך את המח על מיטת הקומותיים של שתינו.

והקטנה שלי קמה ופשוט מחבקת אותי,

וכולן מסתכלות עלי, לראות איך אני מגיבה, מחפשות הזדהות, או קרבה, או משהו פלצני אחר שיגיד להן "לא רק לך חרא עכשיו".

ואני באמת לא זוכרת איך הגבתי.

לא זוכרת הרבה מהשעות שבאו אחר כך.

והרי הזכרון זה לא מה שחשוב, בניגוד למה שהרבה יגידו.

בעצם, למי אכפת מה חשוב?

מה שחשוב זה שאת לא פה, והלוואי וכן היית.

הלוואי ועכשיו היית חופרת לי על איך שהתגייסת למרות  שאבא שלך לא רצה.

הלוואי ועכשיו היינו טוחנות לאפה עם לבנה ושמן וזעתר והיית מספרת לנו על חבר שלך בגרמניה.

עכשיו אני יכולה לספר לך עליו.

לספר לך שיום אחד הוא חזר.

בלי תואר, עם עיניים נפוחות ומבט המום בעיניים.

כמו כולנו-

לא מעכל, לא מתמודד.

אבל בעיקר לא מבין למה לא חיכית לו כמו שהבטחת.

רק כשראיתי את התמונה בעיתון גיליתי את שמך האמיתי, מעין בן חורין

פתאום אני נזכרת באותו יום נוראי בעזריאלי...

ישבתי שם לבד, בכיתי.

יום אחרי שעמרי ואני נפרדנו התעוררת למציאות שלא הצלחתי להתמודד איתה.

אז ישבתי שם. חיכיתי לרוני, שכרגיל איחרה,

ובכיתי.

פתאום הגעת משום מקום. ביקשת סיגריה וקיבלת.

חשבתי שתלכי, אבל כשראית את הדמעות בעיניים שלי התיישבת.

ישבנו שם שתינו, מעשנות.

את שאלת שאלות ואני עניתי. נשארת שם, פשוט כי רצית שאפסיק לבכות.

בסוף, כשכבר לא בכיתי, אפילו לא קצת, סיכמת-

"בנים הם חרא."

לקחת לי את הפלאפון והכנסת את המספר שלך. שמרת את המספר תחת השם טרי

והלכת.

באותו יום שלחתי לך SMS-

"תודה על החיוך טרי"

"אין בעיה בייב, תמיד. תהיי בקשר"

עברו מאז כמעט שנתיים, ועדיין, כשראיתי את התמונה שלך בעיתון- ישר זיהיתי.

תמיד כשמישהו מת (איזה דרך איומה להתחיל משפט), כל מי שאי פעם החליף איתו שלוש מילים ממהר להספיד אותו כאילו היה חברו הטוב ביותר.

אז החלפנו קצת יותר משלוש מילים, משהו כמו שלוש מאות, אבל חברה טובה לא היית לי.

היית בשבילי אישור לכך שקיימים בעולם אנשים טובים.

היית בשבילי סמל לאופטימיות, לחיוכים.

היית בשבילי מנת הפרוזק שהייתי צריכה.

היית זו שהחזירה לי את החיוך לפנים, כשבאמת חשבתי שהוא כבר לא קיים שם יותר.

היית מיוחדת,

יחידה במינה.

היית טרי,

ולמרות שלא הכרת אותי, למרות שאני לא מכירה אותך,

היית שם בשבילי.

וזה אומר מספיק, זה אומר הכל.

אני מקווה שטוב לך עכשיו, איפה שלא תהיי,

מלאך חיוכים שלי.

לקצין שלי לשעבר, אפשר להגיד.

הלוואי שהיה אפשר למחוק את הימים האחרונים שלנו יחד.

אני יודעת שפגעתי בך בדרך לא דרך..

אם רק היית יודע כמה אתה חשוב לי, אם רק.

אתה חייב להבין שהדבר האחרון שרציתי היה לפגוע בך.

פשוט... באמת לא יכלתי להסתכל עליך באותו יום שהיית בחדר שלי.

ביום למחרת, שהיה אמור להיות היום האחרון שלי בבסיס, ניסיתי לדבר איתך כל היום. ברחת לי.

ברחת, ואמרת שאני לא בוגרת. טרקת דלתות, ואמרת שאני לא בוגרת.

רק בערב, כשהכרחתי אותך להקשיב לי, אמרתי את מה שאגיד גם עכשיו-

תעזוב את המשפט, תעזוב את הטופס טיולים שהקפאת לי- אני לא מנסה לשנות החלטות שלך, אני פשוט  מנסה לדבר.

ניסיתי, לא כל כך הצלחתי.

מה שמילמלתי בין הפסקת בכי אחת לאחרת, היה שאני אוהבת אותך.

שאני כל כך שמחה שיש לי אותך. שסוף סוף יש בצבא הזה מישהו שאפשר לדבר איתו, שיקשיב לי, שיבין אותי.

ואני כל כך מעריכה את זה,

כל כך שמחה שיצא לי להכיר אותך.

ומצטערת.

בעיקר מצטערת.

מצטערת שעבדתי איתך כל כך מעט זמן, אבל מקווה שאתה מבין שזה היה בלתי נמנע.

מצטערת שסיימתי כמו שסיימתי, אבל מקווה שאתה יודע שזה לא קשור אליך בשום אופן.

מצטערת שהפנתי את הגב, שפגעתי, שהרסתי את כל מה שנבנה.

מקווה שתסלח לי,

מקווה שתזכור ש-200 מ' ממך אני עדיין קיימת.

מתגעגעת לימים שלי איתך.

שמחה מהולה בעצב.

סיפור החיים שלי.