זה לא הולך להיות מכתב בנאלי שמתייפייף על כמה שאני אוהבת אותך.

אל תביני לא נכון, אני כן. אוהבת אותך, הכוונה.

לפעמים אני לא מצליחה להבין את עצמי.

כאילו... כאילו פתאום הכל משתנה וכל מילה שיוצאת לך מהפה מעצבנת אותי.

זה מזכיר לי הרבה מערכות יחסים שהיו לי עם כל מיני בנים,

כמובן שאת לא יודעת ולא תדעי עליהן לעולם.

כי אנחנו לא מסוג האמהות והבנות האלה. לא.

בכל מקרה, ברגע שהיה נמאס לי ממישהו, הייתי מגיעה איתו למצב שכל דבר קטן אצלו שיגע אותי.

וככה זה איתך.

לפעמים.

לפעמים בא לי שנהיה כמו האמהות והבנות האלה שמספרות אחת לשניה הכל.

אבל אני יודעת שזה כבר לא יקרה.

לא חווית איתי כלום, אמא.

לא את המחזור הראשון, לא את הנשיקה הראשונה, לא את החבר הראשון.

לא היית איתי אצל הגניקולוגית, כשביקשתי גלולות למניעת הריון.

לא הזמנת אף אחד מאלה שכל כך אהבתי לארוחת ערב.

את לא התעניינת, ואני החזרתי לך באדישות.

ופתאום, כשאני חושבת על זה, זה נמצא באויר כבר הרבה זמן.

באמת שאני אוהבת אותך,

אני בטוחה שאת אוהבת אותי.

אני יודעת שאני מביאה לך הרבה צער, הרבה כאב.

בחיי שאני מנסה לא,

אבל פשוט לא מצליחה.