נכתב במקור ביום ראשון בלילה, 03:30

ילדונת,

את ישנה עכשיו במיטה מעלי ולא שומעת את הדמעות שלי.

עדיין לא החלטתי אם אלה דמעות עצב או שמחה, אבל הן שם.

מחר יהיה הבוקר האחרון שתעירי אותי, תטלטלי אותי, תתקשרי אלי לפלאפון ותמשכי לי בשערות.

ואני, בתגובה אופיינית, אתהפך לצד השני ואמלמל מתוך שינה - נו, מיימון, עוד חמש דקות אני נשבעת ששאני אקום.

ולכולם זה ייראה סתמי.

לכולם, חוץ ממני. וממך.

אני ואת... יש לנו דרך משלנו לראות דברים.

יש לנו דרך מיוחדת לראות אחת את השניה.

זה היה ככה מהיום שהגעת לפלוגה ועד עכשיו.

מהסיגריה הראשונה שעישנו ביחד ידעתי שאני ואת זה משהו אחר.

ובאמת מאז נהיית לי לחברה שכל כך חיפשתי בפלוגה.

כשכולם אכזבו אותי כל פעם מחדש- את התעקשת להישאר מקסימה כמו תמיד.

את יודעת, סיפרתי לך אין סוף סיפורים על ס' שלי מזיקים,

ואת היית אומרת שאם אני אוהבת אותה ככה, היא כנראה האדם הכי מדהים בעולם, והלוואי והיית יכולה להיות כמוהה.

אז תני לי להגיד לך משהו-

אני לא צריכה אותך ס', אני צריכה אותך מ'.

ואני רואה אותך מסתכלת עלי לפעמים, בעיניים הנוצצות האלה... ובדיוק ככה הייתי מסתכלת על ס'.

את לא יודעת איזה הרגשה מדהימה זאת להיות בשבילך מה שהיא הייתה בשבילי.

ואת לא יודעת מה עשית לי בלב כשהצגת אותי למשפחה שלך בתור

 זאת שלימדה אותי את כל מה שאני יודעת. בלעדיה לא הייתי שורדת פה יום.

ובעיקר תודה.

תודה שנתת לי להכיר אותך על כל רובד באישיות שלך, תודה שהסכמת להכיר אותי ככה.

תודה שבכל רגע נתון של היום, גם אם ישנת או עבדת, הייתי יכולה להגיד סיגריה וישר הייתה לי חֵברה.

תודה שהבנת אותי.

תודה על איך שהסתכלת עלי, בעיניים מעריצות אבל גם חבריות.

ומיימון,

תודה שנתת לי לנגב לך את הדמעות.

אני יודעת שהיה לך קשה להתחיל את התפקיד. תני לי לגלות לך סוד- לכולם קשה בהתחלה.

תודה שהכנסת אותי לתוך הלב שלך ונתת לי את הזכות להיות דמות מעצבת בתחילת הדרך הפיקודית שלך.

את מפקדת מדהימה, ואת עוד תגיעי כל כך רחוק!

אני יודעת שאת לא מאמינה בזה עכשיו, אבל זה כל כך נכון ואפשרי.

אין מספיק מקום בלב שלי בשביל לאהוב אותך כמו שאני אוהבת.

אין מספיק דמעות בעיניים שלי בשביל הפרידה הזאת.

שלך,

אמא נטע-לי

13-08-07 : קו"מ י"ט יוצא לחפש"ש

זה לא נגמר, זה רק הסוף.

החיים מורכבים מעגלים מעגלים, בטח אני לא הראשונה שאמרה לכן-

שפעם תהיו למעלה ופעם למטה, פעם תבכו ופעם תצחקו,

לפעמים יהיה לכן קל כשלכולם קשה,

ולפעמים תרצו לצרוח, אבל סביבכן כולם ישירו.

והנה, אני עוד מעט משתחררת, ואתן נשבעות מחר אמונים לצה"ל.

תנו לי לגלות לכן סוד,

במשך החודש אני מכירה אתכן, אני בטוחה שלמדתן המון.

אבל אני למדתי מכן הרבה יותר.

אז לפני שתעזבו מחר את הבסיס עם ההורים, לפני שתתנו הקשב לסגל אחר,

תנו לאמא ולסבתא של הסגל הנוכחי ללמד אתכן כמה דברים אחרונים-

תמיד יהיו בדרך שלכן כמה אבנים בולטות, לא תמיד הכל ילך חלק.

אנשים ינסו להכשיל אתכן,

אנשים ינסו להשפיל אתכן,

אנשים יחפשו את הדמעות, את הפאסימיות וכל צד רע שאי פעם היה בכן.

זה האתגר-

להצליח בכל זאת.

בתוך כל אחת מכן יש מספיק בשביל למצוא את הדרך,

תארו לכן לאן תגיעו אם תשלבו את מה שיש בכולכן

החודש הזה איתכן, גם אם לא במכוון, לימד אותי שהכל מתחיל ונגמר בקארמה

מי שנגד העולם, בסופו של דבר העולם יתנכל לו

נסו לזרום ביחד עם המציאות, גם אם היא לא תמיד הכי ורודה.

בסופו של דבר זה ישתלם לכם,

אבל תמיד יהיו ימים שהכי עדיף יהיה לעזוב הכל, ללכת לישון, ולהתחיל הכל מחדש מחר.

אל תהיו נגד אף אחד, אף פעם, באף מצב.

תזכרו שבהנף יד אלה יכולות להיות אתן על דוכן הנאשמים.

מי שלבד לא תמיד יודע למצוא את הביחד.

תעזרו  לו, הוא כנראה צריך אתכם יותר ממה שהוא ואתם חושבים שהוא צריך.

ילדות,

אתן עומדות בפתח של שנתיים מרתקות,

אל תתנו להן לעבור לידכן!

כל מה שלימדתי אתכן, למדתי בעצמי מהשירות שלי.

הדרך שלכן עוד ארוכה, וזה לא דבר רע.

ממש עוד מעט אני נפלטת מהמערכת, וכולי אכולת קנאה למראה כפלי הגיהוץ על מדי הא' שלכן,

או הכומתות הפרוותיות שלכן.

זה הזמן שלכן!!

נצלו אותו.

אל תייחלו להגיע לתאריך שלכן, זוהי שטחיות.

נסו לסיים את השירות עם כמה שיותר ידע וניסיון.

יש דברים שמבינים רק בדיעבד,

זה הדיעבד שלי,

כולי תקווה שכולכן תשרתו שירות מלא חוויות, אהבה ושמחה.

אני יודעת שיהיו רגעים קשים-

מה שבא בקלות עדיף שלא יבוא בכלל.

אני מקווה שקיבלתן ממני מספיק כלים כדי להתמודד עם כל אותם אתגרים,

שכן זו הייתה המטרה והכיוון שלי מיום הגיוס שלכן.

הסמלת שלכן לשעבר

ככה אמרתי לה, ושתקתי.

היא הייתה בשוק,

היא לא ידעה איך לעכל את כל מה שאמרתי לה לפני כן, לפני ששאלה אותי למה סוף סוף בחרתי לדבר.

עד עכשיו הייתי מבליגה, או אולי בוחרת להטיח בפנים שלך את האמת.

אבל אתה?

אתה רק החזרת לי את כל האמת שלך בפנים.

בצורה הכי אכזרית שיש.

ואז, אחרי כל אחת מאותן שיחות "נפש" שכאלה, הייתי בוכה כל הלילה.

מעכשיו זה השתנה, אתה בעצמך אמרת את זה.

העניין הוא,

שאתה לא יודע באמת עד כמה דברים ביננו השתנו!!!

כל כך כואב לי, כי היית אחד האנשים הכי קרובים אלי.

ועכשיו? רחוק אלפי שנות אור. רחוק ממני יותר מכולם ביחד.

אתה יודע,

ניסיתי כבר פעם לכתוב לך את המכתב הזה.

אלוהים, כמה שהוא היה שונה לפני חודשיים.

אז עוד האמנתי שיש לי בשביל מי לשתוק,

אז עוד האמנתי שאני ואתה נפתור את זה ביננו,

אז עוד האמנתי שיש דרך אחרת.

כנראה שאין.

כנראה שתמיד תישאר זה שגורם לכולנו לבכות, מחבקות אחת את השניה, מנחמות.

אבל תמיד בוכות. תמיד.

בגללך!

תמיד תהיה זה שיראה רק את הצדדים השליליים באנשים.

תהיה הכי גרוע במה שאתה עושה, ועדיין איכשהו תגרום לכולנו להרגיש כל כך לא טובות.

תגרום לאנשים לקפוץ מגגות, רק בשביל לרצות אותך.

מעולם לא התאמצתי ככה בשביל מישהו אחר!

וכל מה שקיבלתי זאת האכזבה שלך, לא מילה טובה אחת, לא חיבוק או ניחום.

נתתי לך הכל וקיבלתי כלום.

הנה, מרוצה?

אני שוב טועה, כמו שאתה כל כך אוהב להראות לי.

כל כך טועה שביליתי שעה שלמה עם טליה אתמול [הערת בלוג- מפקדת הפלוגה] ולא, לא בשביל להעביר חוויות מהחודש שהיא לא הייתה כאן, כמו שאמרתי לך בזיגוג עיניים.

בילינו אותה בלדבר עליך.

כן.

שפכתי הכל, ואני לא מצטערת לשניה.

אתה יודע למה?

כי אין לי יותר בשביל מה לשתוק!

אני לא יודעת איך נקשרנו אחת לשניה, אבל אני חושבת שזה די מדהים.

אמרו לי עליך שאין לך הרבה חברות, ואת יודעת משהו? גם לי אין...

כל כך הייתי צריכה מישהי כמוך, את לא מבינה אפילו כמה.

מישהי שתוכל לנגב לי את הדמעות, למרות שאני אף פעם לא בוכה.

מישהי לצחוק איתה, להנות איתה, להיות אמיתית איתה.

אַת המכלול של כל הדברים האלה,

למקרה שלא ידעת.

את החברה הכי טובה שלי, לא רק בצבא- גם במציאות.

חבל רק שאת לא יודעת את זה...

חבל רק שלפעמים את בלתי נסבלת-

פוסלת, מכשילה, מתנתקת, הורסת הכל.

באמת חבל, כי את כזאת מדהימה...

ובאותו יום, שישבנו על סיגריה במדרגות, וחיבקת אותי פתאום..

זוכרת שאמרתי לך- "איזה מזל שיש לי אותך" ?

אז באמת התכוונתי לזה.

סוף סוף יש לי חברה.

היו לי הרבה מפקדים מאז שהתגייסתי, אבל זאת הפעם השניה שאני מוצאת את עצמי כותבת  מכתב כזה.

אני נורא אוהבת לקבל כאלה מחיילים, אבל כשאני בצד השני זה קצת יותר קשה.

אז למה בכל זאת אני כותבת לך את המכתב הזה? כנראה שלא יכלתי לתת לך להשתחרר בלי שתקראי את מה שאני רוצה להגיד לך כבר חודש.

אז את יודעת כבר כמה אני אדם של תכלס. אז תכלס?

עם כמה שהגעתי לבסיס בגישה טובה ופתוחה, לא באמת חשבתי שאני אלמד משהו או אקבל משהו.

חשבתי שאני אעביר קצת זמן. חשבתי שאני חייבת לעשות את זה, אז אני כבר אעשה את זה.

לא ציפיתי לכלום.

אבל אז ראיתי אותך, ולמרות שזה לקח קצת זמן- לא הפסקת להדהים אותי.

יש לך יכולת מדהימה לגעת באנשים.

להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון.

להיות אמיתית, להגניב חיוך פה ושם.

להתעניין.

אני חושבת שמה ששבה אותי בך היה האכפתיות האינסופית שלך.

אף אחד לא הכריח אותך לדאוג לי, להתעניין בי- זה לא התפקיד שלך.

אבל עשית את זה, או לפחות נתת לי תחושה שאני מעניינת אותך.

ידעת לשאול תמיד אם אני  בסדר,

ידעת מתי רע לי גם כשאנשים הרבה יותר קרובים לא ידעו.

אז נכון שלא ציפיתי לכלום, אבל תדעי שקיבלתי ממך המון.

בשלב הזה של התפקיד שלי והשירות שלי כבר לא חשבתי שאני אקבל משהו.

אבל תדעי שאני לוקחת ממך המון דברים.

ואני בטוחה שיהיה הבדל בין המחזור טירונות הבא לבין כל הקודמים לו.

ההבדל הזה הוא את.

את מקור המוטיבציה שלי. רק בזכותך אני ממשיכה כאן בראש מורם.

זוכרת שהייתי שבוזה, אז הכרחת אותי לעבור על מכתבים שחיילים כתבו לי? רק אז נפל לי האסימון.

כשקראתי שהמון בנות מהמחזור של יולי כתבו לי שהייתי אחת החברות הכי טובות שהיו להן.

אז הבנתי שהרבה פעמים אתה משפיע על אנשים בלי להתכוון. ויותר גרוע, בלי לדעת.

אז אני רוצה שתדעי, ולכן אני כותבת את המכתב הזה-

אני רוצה שתדעי שהשפעת עלי.

שנתת לי השראה, משהו גבוה לשאוף אליו.

נתת לי מוטיבציה, כשחשבתי שכבר מיציתי את התפקיד הזה מכל הכיוונים.

וכל זה, רק מלהיות את.

את מדהימה אותי.

לא קיימים הרבה אנשים כמוך, את באמת נדירה.

סתם רציתי שתדעי לפני שאת הולכת...