כמה פעמים רציתי באמת לשפוך את הלב ולא הצלחתי, או שלא היה לי למי.
זה כבר לא משנה, בחיי.
הגעתי אתמול למסקנה שיש משהו בחיים שלי שפשוט מתעקש לא להצליח.
לא חסרות דוגמאות, וגם לא בא לי להיכנס אליהן, אז אתם פשוט תצטרכו להאמין לי.
אני יודעת שיש מספיק מכם שרוצים לראות אותי שמחה,
אני יודעת שרב אלה שרוצים אותי בוכה נמצאים בתוך הראש שלי.
אז למה זה ככה?
למה אני שוב ושוב נכנעת למחשבות האלה שאני לא מספיק טובה.
האם זה משהו גנטי?
ובעצם, מה גנטיקה קשורה דווקא אלי פתאום..
אני לא מצליחה להתרומם.
ואולי זה בגלל כולכם, אבל רב הסיכויים שזה בגללי.
אז אני יושבת פה, עובדת על עצמי שאני שופכת את הלב.
ביקשו מאיתנו היום לכתוב את משאלת ליבנו הכמוסה ביותר.
כתבתי, במילים האלה בדיוק-
הלוואי ואמצא את האושר שלי, סוף סוף.
ואז שרפו לי את זה.
חלק מפעילות על השואה.
עם כל הכבוד לשואה, ויש לי הרבה כבוד,
אני לא מבינה למה באמצע אוגוסט צריך לשרוף לי משאלות.
לקחתי את זה כדבר מאד סנטימנטלי, כאילו באמת הרסו לי את הסיכוי למצוא את האושר.
אני חושבת שאם מסתכלים על זה בצורה הכי דיכוטומית שיש,
מעולם לא חוויתי אושר.
מעולם לא הייתי מאוהבת, או על גג העולם.
מעולם לא עצרתי את עצמי לרגע, עשיתי "זום אאוט" [כמו שאתה אוהב להגיד] ואמרתי לעצמי
איזה כיף לי שאני אני.
מעולם.
למה אני מרגישה כל כך כפויית טובה?
אז נכון.. נכון שכרגע רף הסינון בפלאפון שלי עומד על שני בחורים, די שווים אפילו.
לאחד מהם יש ראסטות.
ונכון שאני עוד שניה משתחררת מצהל וחופשיה לעשות כל אימת שארצה.
ונכון שיש לי משפחה בריאה, ואמא שאוהבת אותי, וחדר משלי בבית ואוכל במקרר.
זה לא מספיק לי.
אני באמת כל כך עיוורת?
אני חושבת שלא. אני חושבת שזה באמת לא מספיק.
אני חושבת שמשהו חסר, ואני לא יודעת מה.
זה הכל בגלל המשאלה המזויינת הזאת.
נשרפת לה בתוך פחית קולה חצויה וריקה, לצד שאר המשאלות.
וריח השריפה מתגרה בי.
ואף אחד לא רואה את זה כמוני. אף אחד לא מרגיש כמוני.
אף אחד לא שם לב אלי, או לדמעה שזלגה לי על הלחי.
שונה, כמו תמיד.
אחרת. חריגה.
אני.