אני לא בן אדם שממהר לבקש סליחה, או אפילו להגיד "אני מצטערת".

וכן, אני יודעת שאני יוצאת כאן בן אדם די אנוכי, אבל זה ממש לא ככה.

וכל מה שבא אחרי הסליחה...

מה הטעם להביע צער עליו, או להתנצל, אם כבר קרה?

אני בן אדם שאוהב לשנות.

אני חושבת שכרגע הגדרתי את עצמי בצורה מושלמת.

השיער שלי עבר אלפי שינויים ב-21 שנותיו, במהלך השנים היו לי מספר בלתי מבוטל של חברים, ושל אנשים הממלאים את סביבתי. הכל מתחלף, ואני שוחה עם הזרם שאני יצרתי, ואני אחראית על קצב זרימת המים ועל גבה הגלים.

אני יכולה לתת עוד אין-ספור דוגמאות אך זה יהיה כה מיותר ושטחי, שאעזוב את זה כרגע.

אני לא בן אדם מושלם, ואני לא מתיימרת להיות כזו. אפילו לא שואפת להגיע לשם.

אני פוסעת בשבילי החיים תוך כדי ידיעה שאני אדרוך על כמה פרחים מוגנים בדרך, וכל הבעת צער שבעולם לא תשיב להם את יופיים.

במקום להתייפח ולמלמל את סליחותיי, אעדיף להשקות את הפרחים מחדש.

לקחת צעד אחורה- כדי לא להסתיר להם את השמש.

זה יותר קשה, וזה לוקח זמן רב יותר.

אבל זה משתלם.

לכאורה כל מה שכתוב כאן הוא נהדר, ואני בטוחה שכולכם תסכימו איתי.

העניין הוא שאנו חיים בחברה קונפורמיסטית מידי.

ומי שלא מבקש סליחה נשאר מאחור.

אז לא,

אני לא אתן לך להנות מהסליחה שלי, מההישג שלך-

כי הוא לא קיים במציאות.

הוא מעורפל ודהוי, ככל דבר שאמינותו מוטלת בספק.

סליחה זה קל מידי- ההתמודדות, זה מה שעושה אותך בן אדם.

לא מילה בת 5 אותיות ושתי הברות שלוקח בדיוק שניה עד שהדה מתאדה באויר ונבלע בתוך ההמולה.

נל,

במכתב הכי אמיתי שאי פעם כתבה.

במילים הכי כנות שיכלה לספק כרגע.