נכתב במקור ביום ראשון בלילה, 03:30

ילדונת,

את ישנה עכשיו במיטה מעלי ולא שומעת את הדמעות שלי.

עדיין לא החלטתי אם אלה דמעות עצב או שמחה, אבל הן שם.

מחר יהיה הבוקר האחרון שתעירי אותי, תטלטלי אותי, תתקשרי אלי לפלאפון ותמשכי לי בשערות.

ואני, בתגובה אופיינית, אתהפך לצד השני ואמלמל מתוך שינה - נו, מיימון, עוד חמש דקות אני נשבעת ששאני אקום.

ולכולם זה ייראה סתמי.

לכולם, חוץ ממני. וממך.

אני ואת... יש לנו דרך משלנו לראות דברים.

יש לנו דרך מיוחדת לראות אחת את השניה.

זה היה ככה מהיום שהגעת לפלוגה ועד עכשיו.

מהסיגריה הראשונה שעישנו ביחד ידעתי שאני ואת זה משהו אחר.

ובאמת מאז נהיית לי לחברה שכל כך חיפשתי בפלוגה.

כשכולם אכזבו אותי כל פעם מחדש- את התעקשת להישאר מקסימה כמו תמיד.

את יודעת, סיפרתי לך אין סוף סיפורים על ס' שלי מזיקים,

ואת היית אומרת שאם אני אוהבת אותה ככה, היא כנראה האדם הכי מדהים בעולם, והלוואי והיית יכולה להיות כמוהה.

אז תני לי להגיד לך משהו-

אני לא צריכה אותך ס', אני צריכה אותך מ'.

ואני רואה אותך מסתכלת עלי לפעמים, בעיניים הנוצצות האלה... ובדיוק ככה הייתי מסתכלת על ס'.

את לא יודעת איזה הרגשה מדהימה זאת להיות בשבילך מה שהיא הייתה בשבילי.

ואת לא יודעת מה עשית לי בלב כשהצגת אותי למשפחה שלך בתור

 זאת שלימדה אותי את כל מה שאני יודעת. בלעדיה לא הייתי שורדת פה יום.

ובעיקר תודה.

תודה שנתת לי להכיר אותך על כל רובד באישיות שלך, תודה שהסכמת להכיר אותי ככה.

תודה שבכל רגע נתון של היום, גם אם ישנת או עבדת, הייתי יכולה להגיד סיגריה וישר הייתה לי חֵברה.

תודה שהבנת אותי.

תודה על איך שהסתכלת עלי, בעיניים מעריצות אבל גם חבריות.

ומיימון,

תודה שנתת לי לנגב לך את הדמעות.

אני יודעת שהיה לך קשה להתחיל את התפקיד. תני לי לגלות לך סוד- לכולם קשה בהתחלה.

תודה שהכנסת אותי לתוך הלב שלך ונתת לי את הזכות להיות דמות מעצבת בתחילת הדרך הפיקודית שלך.

את מפקדת מדהימה, ואת עוד תגיעי כל כך רחוק!

אני יודעת שאת לא מאמינה בזה עכשיו, אבל זה כל כך נכון ואפשרי.

אין מספיק מקום בלב שלי בשביל לאהוב אותך כמו שאני אוהבת.

אין מספיק דמעות בעיניים שלי בשביל הפרידה הזאת.

שלך,

אמא נטע-לי

13-08-07 : קו"מ י"ט יוצא לחפש"ש

זה לא נגמר, זה רק הסוף.