ככה אמרתי לה, ושתקתי.

היא הייתה בשוק,

היא לא ידעה איך לעכל את כל מה שאמרתי לה לפני כן, לפני ששאלה אותי למה סוף סוף בחרתי לדבר.

עד עכשיו הייתי מבליגה, או אולי בוחרת להטיח בפנים שלך את האמת.

אבל אתה?

אתה רק החזרת לי את כל האמת שלך בפנים.

בצורה הכי אכזרית שיש.

ואז, אחרי כל אחת מאותן שיחות "נפש" שכאלה, הייתי בוכה כל הלילה.

מעכשיו זה השתנה, אתה בעצמך אמרת את זה.

העניין הוא,

שאתה לא יודע באמת עד כמה דברים ביננו השתנו!!!

כל כך כואב לי, כי היית אחד האנשים הכי קרובים אלי.

ועכשיו? רחוק אלפי שנות אור. רחוק ממני יותר מכולם ביחד.

אתה יודע,

ניסיתי כבר פעם לכתוב לך את המכתב הזה.

אלוהים, כמה שהוא היה שונה לפני חודשיים.

אז עוד האמנתי שיש לי בשביל מי לשתוק,

אז עוד האמנתי שאני ואתה נפתור את זה ביננו,

אז עוד האמנתי שיש דרך אחרת.

כנראה שאין.

כנראה שתמיד תישאר זה שגורם לכולנו לבכות, מחבקות אחת את השניה, מנחמות.

אבל תמיד בוכות. תמיד.

בגללך!

תמיד תהיה זה שיראה רק את הצדדים השליליים באנשים.

תהיה הכי גרוע במה שאתה עושה, ועדיין איכשהו תגרום לכולנו להרגיש כל כך לא טובות.

תגרום לאנשים לקפוץ מגגות, רק בשביל לרצות אותך.

מעולם לא התאמצתי ככה בשביל מישהו אחר!

וכל מה שקיבלתי זאת האכזבה שלך, לא מילה טובה אחת, לא חיבוק או ניחום.

נתתי לך הכל וקיבלתי כלום.

הנה, מרוצה?

אני שוב טועה, כמו שאתה כל כך אוהב להראות לי.

כל כך טועה שביליתי שעה שלמה עם טליה אתמול [הערת בלוג- מפקדת הפלוגה] ולא, לא בשביל להעביר חוויות מהחודש שהיא לא הייתה כאן, כמו שאמרתי לך בזיגוג עיניים.

בילינו אותה בלדבר עליך.

כן.

שפכתי הכל, ואני לא מצטערת לשניה.

אתה יודע למה?

כי אין לי יותר בשביל מה לשתוק!