לא צריך דמעות בשביל לכאוב, למדתי את זה בדרך הקשה.

כשבוכים- משהו משתחרר. כל המעצורים, כל החומות, כל ההגנות.

כששומרים את הכל בפנים- משהו נהיה נוקשה יותר.

כשבולעים את הרוק, מהול בדמעות שמעולם לא ראו אור, זה רק נהיה כואב יותר.

לפעמים השקט חזק יותר מהמילים.

מה את מנסה להגיד לי? אל תפחדי. תלחשי אם צריך, רק תגידי.

את באמת חושבת שאני נגדך? את באמת חושבת שאני לא אוהבת?

כן, אמרתי את זה.

לפעמים, כשאני שומרת בבטן משהו שאני מתה להוציא החוצה, אני פותחת את החלון וצורחת את זה בכל הכח, עד שיוצא לי הלב, עוד שיוצאת לי הנשמה, עד שנגמר לי הקול, עד שכבר אין בי כוח.

אורטל שלי, אני אוהבת אותך!!!

מה את לא מבינה? כל כך אוהבת שזה גורם לי לשנוא את עצמי.

את אומרת שאני לא מבינה, אבל כבר מזמן הבנתי.

לאהוב אותך זה לסבול, כי לעולם לא תאהבי אותי ככה.

להיות איתך זה להילחם על עצמי, לעולם לא ארגיש שלמה כשאהיה איתך.

לדבר איתך זה סיוט, זה כמו לחטוף אלף מכות קטנטנות, כמו זו שהבאת לי היום וטענת שהיא לא כואבת.

לחבק אותך מעולם לא היה קשה כל כך כמו היום, מעולם לא היה מזוייף מידי, מודה.

כי ככל שאת מתקרבת, את מרחיקה אותי ממך.

וזה כואב לי. כאב כזה אילם, ללא דמעות. כאב שלי עם עצמי, בלעדייך.

as close, as close as we'll get

we touch and it's gone

and I must have been wrong

when I thaught

EVERYTHING MELT IN US

'though  sometimes it does...

[מצחיק אותי שכשתבנו אחת לשניה שירי קיטש בSMS, השיר הזה כל הזמן עלה לי לראש, והוא בכלל שיר ממש עצוב]