"הרגשת פעם שלכאב שלך אין תרופה?"

היא יושבת כבר שבוע וחושבת מה לעשות עם החיים שלה.
כל כיוון שנראה לה אפשרי, מוצא את הדרך לאבדון.

והכל בגלל... בגלל מה?
היא אפילו לא יודעת.

יש את הכיוון הבנאלי, המוכר, הידוע מראש.

אבל משהו בה לא רוצה ללכת לשם.
לא עכשיו,
בפעם הראשונה בחיים שלה היא לא רוצה להיות כמו כולם.
היא רוצה להיות היא עצמה,
ושכולם יזדיינו.

אם זה רק היה כל כך קל.
אם היא רק הייתה מבינה איפה היא עומדת,
מה רוצים ממנה עכשיו,
למה היא,
ומה עם שאר העולם.

כי זה קל להודיע לעולם שהוא מוזמן להזדיין, העניין הוא מה עושים אחרי.

כי כן,
היא הרגישה שלכאב שלה אין תרופה.
הרבה פעמים.
רק שכמעט אף פעם לא הכירה אדם נוסף שחווה איתה את אותן ההרגשות.
ומעולם לא ידעה שקיים אדם כזה בעולם.
אף פעם לא הרגישה כל כך לבד.
ומעולם לא גרמו לה להרגיש נאהבת כל כך.

היא לא יודעת אם היא כותבת את זה לעצמה,
או לזו שאחראית לסרט הנוכחי שחייה מקרינים.

היא לא יודעת הרבה דברים,
ונראה שגם לא תדע.

לא ככה דמיינה את זה.