אמרתי לעצמי שאני חייבת לתת לה אותו, אסור לי לתת לה להשתחרר בלי שהיא תדע.

אז אזרתי אומץ, לקחתי כמה נשימות עמוקות.

ניגשתי אליה, כולי מבויישת,  והגשתי לה חתיכת נייר.

היא חייכה.

אמרתי לה שתקרא אחר כך, כשתהיה לבד.

איזה הרגשת שחרור...

סוג של התעלות.

הצלחתי.

אני יודעת שזאת לא חכמה,

שלהגיד למישהו דבר טוב זה הרבה יותר קל.

אבל זאת התקדמות.

בשבילי זה הרבה.