את גם היית כמו כולם. נולדת יום אחד, וביום אחר מתת.

גם את יום אחד הלכת לבית ספר והתרגשת.

חיית בבועה, בכפר. היו לך אמא ואבא ואח גדול שהערצת.

אני עדיין זוכרת איך העיניים שלך נצצו בכל פעם שדיברת עליו.

גם את יום אחד צחקת, ובכית ביום אחר.

גם לך היו חברות כל כך טובות.

גם את יום אחד מצאת את עצמך מסתכלת למישהו בעיניים וחושבת לעצמך 'בחיי, כמה שאני אוהבת אותו.'

וסיפרת לו את כל הסודות שלך,

נתת לו לראות את כולך.

גם את יום אחד החלטת שזהו היום, ונתת לו להרגיש אותך מבפנים.

ויום אחד הוא הלך.

עלה על מטוס והבטיח לחזור עם תואר.

ואת? את הבטחת לחכות לו.

לא כי שמחת, לא כי רצית.

פשוט כי ידעת שאם תרצי או לא- את והוא זה עד הסוף, זה נצחי ובלתי מוטל בספק.

יום אחד התגייסת,

כמה רצית שמישהו יהיה גאה בך-

אבל אף אחד לא התגאה.

כעסו, התביישו, אבל בעיקר שתקו.

איך השתיקות האלה היו משגעות אותך.

בטח היית חתיכת אדם עקשן.

כי יום אחד זרקת הכל לפח, וזה היה היום המאושר ביותר בחייך.

את הבת היחידה בכפר שהתגייסה, ואני שמעתי את המשפט הזה עשרות פעמים.

תיעבתי אותו כבר.

"בסדר, הבנו. הערביה הקטן מהחור הנידח בצפון חושבת שהיא מינימום גולדה מאיר בגלל העובדה שכמו כולנו, היא עברה שרשרת חיול ונהייתה פקידה בצבא המסריח הזה", הייתי אומרת לעצמי כל פעם שהתחלת לחפור.

איך אהבתי את החפירות שלך...

יום אחד יצאת הבייתה לחגוג חג מוזר  וערבי  למדי עם המשפחה שלך.

ואני נתתי לך "בוסה", לפי הדרישה שלך כמובן, ואת הבטחת להביא המון לאפות ולבנה מהכפר, כמו תמיד- בנוהל.

כנראה שחזרת בסביבות הצהריים.

לא הגעת אלינו, ישר עלית לחדר, חשבנו שבשביל לעלות על מדי הב'.

אף אחד לא ראה אותך ברגעים האלה.

אנחנו רק יודעים שידעת מה רצית באותם רגעים, לא יודעים למה.

חיפשת נשק- ומצאת.

את הארון השני מימין כבר פרצנו פעם שתינו, בנסיבות כל כך שונות.

הפעם פרצת אותו בלעדי.

משם הדרך הייתה כבר קצרה, במיוחד בשביל אדם נחוש כמוך.

-

הקטנה שלי מצאה אותך ואת שלולית הדם שלך.

היא התיישבה מחוץ לחדר ובהתה בחלל הריק, שבטח היה הרבה יותר ריק ממקודם.

ניק מצאה את הקטנה, ולא העזה להיכנס לחדר. מצאה נחמה בלעטוף את הקטנה בחיבוקים,היא הרי כל כך קטנה.

וככה עוד אחת ועוד אחת, מצטרפות לאט לאט למעגל האבל שהולך וגדל.

והנה גם אני מגיעה, אחרי הסיגריה כמובן.

שואלת אם כבר הגעת, מי בכלל חושב  על מוות, שלא לדבר על התאבדות.

שלא לדבר על הנשק שלי, שפוצץ לך את המח על מיטת הקומותיים של שתינו.

והקטנה שלי קמה ופשוט מחבקת אותי,

וכולן מסתכלות עלי, לראות איך אני מגיבה, מחפשות הזדהות, או קרבה, או משהו פלצני אחר שיגיד להן "לא רק לך חרא עכשיו".

ואני באמת לא זוכרת איך הגבתי.

לא זוכרת הרבה מהשעות שבאו אחר כך.

והרי הזכרון זה לא מה שחשוב, בניגוד למה שהרבה יגידו.

בעצם, למי אכפת מה חשוב?

מה שחשוב זה שאת לא פה, והלוואי וכן היית.

הלוואי ועכשיו היית חופרת לי על איך שהתגייסת למרות  שאבא שלך לא רצה.

הלוואי ועכשיו היינו טוחנות לאפה עם לבנה ושמן וזעתר והיית מספרת לנו על חבר שלך בגרמניה.

עכשיו אני יכולה לספר לך עליו.

לספר לך שיום אחד הוא חזר.

בלי תואר, עם עיניים נפוחות ומבט המום בעיניים.

כמו כולנו-

לא מעכל, לא מתמודד.

אבל בעיקר לא מבין למה לא חיכית לו כמו שהבטחת.