רק כשראיתי את התמונה בעיתון גיליתי את שמך האמיתי, מעין בן חורין

פתאום אני נזכרת באותו יום נוראי בעזריאלי...

ישבתי שם לבד, בכיתי.

יום אחרי שעמרי ואני נפרדנו התעוררת למציאות שלא הצלחתי להתמודד איתה.

אז ישבתי שם. חיכיתי לרוני, שכרגיל איחרה,

ובכיתי.

פתאום הגעת משום מקום. ביקשת סיגריה וקיבלת.

חשבתי שתלכי, אבל כשראית את הדמעות בעיניים שלי התיישבת.

ישבנו שם שתינו, מעשנות.

את שאלת שאלות ואני עניתי. נשארת שם, פשוט כי רצית שאפסיק לבכות.

בסוף, כשכבר לא בכיתי, אפילו לא קצת, סיכמת-

"בנים הם חרא."

לקחת לי את הפלאפון והכנסת את המספר שלך. שמרת את המספר תחת השם טרי

והלכת.

באותו יום שלחתי לך SMS-

"תודה על החיוך טרי"

"אין בעיה בייב, תמיד. תהיי בקשר"

עברו מאז כמעט שנתיים, ועדיין, כשראיתי את התמונה שלך בעיתון- ישר זיהיתי.

תמיד כשמישהו מת (איזה דרך איומה להתחיל משפט), כל מי שאי פעם החליף איתו שלוש מילים ממהר להספיד אותו כאילו היה חברו הטוב ביותר.

אז החלפנו קצת יותר משלוש מילים, משהו כמו שלוש מאות, אבל חברה טובה לא היית לי.

היית בשבילי אישור לכך שקיימים בעולם אנשים טובים.

היית בשבילי סמל לאופטימיות, לחיוכים.

היית בשבילי מנת הפרוזק שהייתי צריכה.

היית זו שהחזירה לי את החיוך לפנים, כשבאמת חשבתי שהוא כבר לא קיים שם יותר.

היית מיוחדת,

יחידה במינה.

היית טרי,

ולמרות שלא הכרת אותי, למרות שאני לא מכירה אותך,

היית שם בשבילי.

וזה אומר מספיק, זה אומר הכל.

אני מקווה שטוב לך עכשיו, איפה שלא תהיי,

מלאך חיוכים שלי.