לקצין שלי לשעבר, אפשר להגיד.

הלוואי שהיה אפשר למחוק את הימים האחרונים שלנו יחד.

אני יודעת שפגעתי בך בדרך לא דרך..

אם רק היית יודע כמה אתה חשוב לי, אם רק.

אתה חייב להבין שהדבר האחרון שרציתי היה לפגוע בך.

פשוט... באמת לא יכלתי להסתכל עליך באותו יום שהיית בחדר שלי.

ביום למחרת, שהיה אמור להיות היום האחרון שלי בבסיס, ניסיתי לדבר איתך כל היום. ברחת לי.

ברחת, ואמרת שאני לא בוגרת. טרקת דלתות, ואמרת שאני לא בוגרת.

רק בערב, כשהכרחתי אותך להקשיב לי, אמרתי את מה שאגיד גם עכשיו-

תעזוב את המשפט, תעזוב את הטופס טיולים שהקפאת לי- אני לא מנסה לשנות החלטות שלך, אני פשוט  מנסה לדבר.

ניסיתי, לא כל כך הצלחתי.

מה שמילמלתי בין הפסקת בכי אחת לאחרת, היה שאני אוהבת אותך.

שאני כל כך שמחה שיש לי אותך. שסוף סוף יש בצבא הזה מישהו שאפשר לדבר איתו, שיקשיב לי, שיבין אותי.

ואני כל כך מעריכה את זה,

כל כך שמחה שיצא לי להכיר אותך.

ומצטערת.

בעיקר מצטערת.

מצטערת שעבדתי איתך כל כך מעט זמן, אבל מקווה שאתה מבין שזה היה בלתי נמנע.

מצטערת שסיימתי כמו שסיימתי, אבל מקווה שאתה יודע שזה לא קשור אליך בשום אופן.

מצטערת שהפנתי את הגב, שפגעתי, שהרסתי את כל מה שנבנה.

מקווה שתסלח לי,

מקווה שתזכור ש-200 מ' ממך אני עדיין קיימת.

מתגעגעת לימים שלי איתך.

שמחה מהולה בעצב.

סיפור החיים שלי.