זהו סיפור קצר שכתבתי באיזה יום כשקיבלתי השראה.
החלטתי לפרסם אותו בחלקים, בין השאר כדי שיהיה יותר קל לקורא...
חלק א'
יום ג', שעה 7.00
עוד יום מתחיל, או אולי זה אותו היום מההתחלה? אני לא מבדילה בינהם בעת האחרונה. הינני שוכבת כאן, על מיטתי וכותבת ביומן שלי, זה שמכיל בתוכו את כל ימי אושרי וסבלי. הוא לעולם לא מתלונן שאני מעמיסה עליו תלונות, תמיד שקט ומקשיב. גופו קשיח ודפיו סופגים את הדיו, את ייסורי, את האהבות שלי.אין אדם המכיר אותי יותר ממנו. אולי אפילו יותר מעצמי. אני נוטע להשתנות ללא הרף. לשנות את הגישות והפילוסופיות. אבל הוא...הוא כמו סימן שווה במתמטיקה שמרכיב אותי למישהי אחת שלמה.
באוזני מתנגנת מנגינה של ג'ון קולטררין, האפי ריח השמן הריחני מהנר. בראשי, יש ערפל. ליבי מרגיש קצת נעזב בצל חיי היום יום שמשמימים שאינם תורמים מאומה לאני העמוק יותר. ואם זאת, אני מרגישה רחשים בלב, כאילו משהו מרגש מאד עומד לקרות בקרוב, זו תחושה של התרגשות גדולה שלא נותנת לי מנוח.
קמתי, התמתחתי, ניגשתי לחלון. אותו חלון שאני בוהה בו כבר שנים על גבי שנים, בוקר בוקר. אח"כ אני ניגשת למראה, לראות איזה מין יום צפוי לי. אני בוהה בשמים הלבנים, השמים הכי אהובים עלי. אני מצליחה לראות מספר ציפורים נודדות דרומה. כמה הייתי רוצה להצטרף למעופן... לעזוב את חוף המבטחים של הארץ ולהיות חופשיה בשמים. פעם הנוף שלי כלל עצים וים. כיום, זה בתים ועוד בתים...
קיבלתי הודעה בנייד. פעם זה היה מרגש אותי, אך כיום זה לא מביע הרבה...רק משהו מוכר. חסר משמעות לי ולו. עצוב שמצב זה קרה, אך אין דבר שניתן לעשות בנידון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Janie