איזה בלאגן, אני שונאת ללכת ללכת ללכת ואז פתאום להתבלבל...בחיים כמובן.

ככה בעשר דקות של מחשבות שאני לא יודעת מה מקורן איבדתי כיוון.

לפני 3 וחצי שנים זה היה בסדר להיות מבולבלת, היתי בת 16 וחצי..

נסלח..

אבל עכשיו? למה??

איך זה שלא הצלחתי לפתור את הבעיות שלי?

פשוט ברחתי...והיה לי טוב למעשה..

אבל פתאום זה הרגיש לא מתאים ונפלתי למלכודת של עצמי.

שוב קשר רציני באופק..

זה לא שאני לא רוצה את זה, אני כן.

ואז אתמול שמעתי קול בתוכי שמתנגד. הוא אומר שאני לא צריכה קשר כזה בגיל בקושי 20

ואני צריכה לחיות יום יום ולא לחשוב על העתיד הקצת יותר רחוק.

אולי יהיו לי עוד עשר בחורים...אולי לא זה לא מה שאני רוצה..

והבעיה שלי עם עצמי, עדיין סגורה מידי, לא מסוגלת לקבל

לא מצליחה לתת את כל מה שיש לי ואני רוצה לתת.

זה דברים פנימים מסובכים.

אני רק רוצה לזרום עם החיים. הבעיה היחידה שאני מפחדת שמישהו (הוא או אני)

ניפגע בסופו של דבר, וזה בולם אותי קצת.

אני רוצה להגיד לו שאני אוהבת אותו (אין לי בעיה להיות גלויה עם אנשים)

ואז פתאום אתמול חשבתי על זה והבנתי שאני לא יודעת על מה אני מדברת.

אולי אני מאוהבת בו אבל איך אני אדע אם אני אוהבת אותו?

אין לי מושג מה אני רוצה, שוב הלכתי לאיבוד....הצילו!