מי שמשתוקק אל מישהוא או אוהב אותו,

עושה כן משום ש"באיזה אופן שהוא משתייך אל הנאהב,

או בנשמתו או מצד איזו תכונה או אופי או צורה של נשמתו".

"הכרח הוא אפוא, שהמאהב האמיתי, שאיננו מעמיד פנים באהבתו, ואהבנו אהובו".

מתוך: "שלוש שיחות על ידידות ואהבה"/אפלטון.

מי שיפעיל טיפה את גלגלי מוחו יבין את המשפטים האלה.

זה הוביל אותי לחשוב ולתהות...

את המשפט הראשון הבנתי והסכמתי איתו לחלוטין.

המשפט השני, תואם את הפילוסופיה הפרטית שלי, אבל אז צצה בעיה מעשית.

אני מסכימה שאהבה אמיתית, זאת שלא נמצאת בראש כי רוצים אלה בלב בגלל שככה זה וזהו,

חייבת להוא משני הצדדים.

ז"א שקיימות אהבות שונות, וכמובן שאפשר גם לאהוב אבל לא להיות נאהבה,

אבל אז הסיבה לאהבה אינה נכונה. בין אם היא בדוע או בתת מודע.

בכל אופן, היום גיליתי ש"מישהו" שאמר לי מספר פעמים שהוא אוהב אותי (מתקרבים לשנה ביחד..)

אבל אף פעם לא הסתכל לי בעיניים כשהוא אומר את זה...

לא ממש סגור על עצמו מה היא אהבה ולכן לא בטוח לחלוטין שהוא אוהב אותי.

כך חשבתי...אבל זה לא מנע ממני לבכות שעה...

אז קודם כל אני שמחה שהמילה הזאת משמעותית בשבילו והוא לא סתם משתמש בה.

והפעמים שהוא כן אמר את זה באו ברגעים של הצפת רגשות.

הסברתי לו שאהבה זה משהוא שקיים או לא קיים. כי הנשמה והאדם אותו אוהבים לא משתנה.

והצפת רגשות זה כבר משהו אחר שהמילה אהבה לא ממש מתאימה לזה.

עכשיו אני בדילמה,

איך זה יכול להיות שאחד הדברים היחידים שאני בטוחה בהם בעולם הזה זה שאני אוהבת אותו

בכל תנאי ובכל מחיר עד סוף ימינו (גם אם לא נהיה יחד עוד כמה זמן...)

והוא לא אוהב אותי...

פעמים רבות בחיי חשבתי שאני אוהבת אבל זה התברר כאהבה אחרת...לא נכונה.

והינה יש מישהו שכבר שנים אני מרגישה אליו אהבה (קודם בתת מודע ואז במודע)

אומר במילים אחרות שהוא לא אוהב....מרגיש אבל לא בטוח שזה זה וכו כו..

אז מה לא בסדר?

א. אני מטומטמת שלא יודעת להקשיב ללב שלה וחושבת שהיא אוהבת מישהו ללא צל של ספק?

או

ב. מישהו שאף פעם לא  היה במערכת יחסים ולא יודע שמה שהוא מרגיש זה אהבה?

    (ההתנהגות והיחס שלו אלי בהחלט נותנים הרגשה שהוא אוהב אותי...)

זה קצת כואב...אבל אני בסדר...כי אנחנו בסדר גמור...

רק אמרתי לו שלא יגד לי שהוא אוהב אותי עד (אם בכלל....) שהוא יסגר על  עצמו.

אשמח פה אם תגיבו ותעזרו לי להחליט....