בלוג סיפורים

כאן ליאנד

מה המצב?

תודה על כל התגובות ....

שוב אנחנו נפרסם עוד פרק אחרי 100 תגובות D:

333> תהנו

הבטתי על הרופא בעיניים דומעות ,'בבקשה שהכול יהיה בסדר בבקשה' הרמתי את עייני לשמים מתפללת .

"מצבו של ביל יציב ברגע זה אתם יכולים להיכנס לראות אותו אבל אחד אחד " אמר והביט עלינו

הוא הלך לכיוון דיויד כדאי לפרט על מצבו של ביל ושהאיר אותנו לבדנו.

אני וטום הבטנו אחד על השני

"תכנסי" אמר ופינה לא את הדרך

"לא תלך אתה אני אחכה, זה בסדר." אמרתי בקול רגוע לאחר הבשורה השמחה.

"בטוחה?" שאל בפנים רגועות,

"כן!" אמרתי נחושה בדעתי והלכתי להתיישב על אחת הספות הכחולות .

טום החל ללכת לכיוון החדר.

התחלתי ללכת סופר את צעדיי בעדינות הבטתי לאחור מסתכל על נטלי ,קראוליין, גוסטב, גיאורג ,ודיויד .

גיאורג חייך לעברי  מנסה להראות שהכול בסדר ואני רק התפללתי .

התקרבתי לחדרו ורעש מכונת ההנשמה נשמעה שוב ברקע .

עצמתי את עייני ונכנסתי לחדר .

ושם ראיתי אותו את אחי ,את בשרי שוכב לו כלכך חסר עונים , התקרבתי עליו לאט לאט.

הבטתי על עיני הסגורות .

"תודה ,תודה" לחשתי בשקט בעודי נוגע בידו קלות "תודה שלא לקחת לי אותו". 

יצאתי החוצה מביט לכיוון נטלי .

'היא בן אדם מדהים אני כלכך מעריך את זה שהיא נשארה כאן '.

ראיתי את טום יוצא מכיוון חדרו של ביל וזה היה  הסימן שלי .

הקדמתי לעבר החדר חלפתי על פני טום שהיה רגוע לאחר שידע שביל בסדר.

נכנסתי לחדרו של ביל והתיישבתי בכיסא שהיה לידו ,

"היי יפה שלי" אמרתי בגרמנית מאט עצובה

"התגעגעתי אליך ,שלא תעז להפחיד אותי ככה שוב את שומע?" דיברתי על עצמי אבל ידעתי שהוא שומע.

ההכרות שלי עם ביל לא הייתה כלכך עמוקה אבל הרגשתי כלכך קרובה עליו הרגשתי שהוא חלק ממני.

ישבתי שם לפחות 10 ד'ק מעריכה כל שנייה שיש לי איתו .

כשלפתע ביל החל למצמץ בעיניו , קמתי מיד מכיסאי מביטה עליו פוקח את עיינו, בהתחלה הוא לא הבין איפה הוא , הוא החל מביט לצדדים עד שמבטו נעצר עליי.

"את פה." אמר בקול חלוש

"כן" אמרתי וחייכתי .

'תודה לך תודה לך על הרגע המדהים הזה, ששמרת עליו ,ת-ו-ד-ה'.

ליבי החל לפעום במהירות והבטתי עליו.

התקרבתי עליו וליטפתי את שערו, "תנוח עכשיו " אמרתי לעברו בחיוך רחב

"אל תלכי תישארי איתי עד שאני אירדם." הוא אמר בקול מפוחד של ילד קטן.

"אני אשאר מבטיחה" , ביל עצם את עיניו לאט לאט ואני נשארתי להביט בו .

כולם היו  מאושרים .

כשחזרתי ראיתי את גוסטב וגיאורג יושבים ונטלי וטום נעלמו .

"קפה?" שאל גוסטב והגיש לעברי כוס חומה

"תודה" אמרתי ולקחתי מידו את הכוס.

דיויד עמד בצד ובידו כמה פלאפונים שכל שנייה צלצל אחד אחר מהם .

"לא מצבו של ביל בסדר" "כן הכול מצוין" "אין תגובה" אמר לכל פומית של פלאפון אחר .

לפתע נכנסה אישה מבוגרת אל תוך המחלקה

"איפה ביל שלי?" אמר בקול מעט מרוגז ומעט דואג.

דיויד עצר את שלל השיחות והצביע לכיוון החדר האישה החלה רצה לכיוון החדר כשהיא לא מביטה לאחור.

"מי זאת?" נגעתי בכתפו של גוסטב ושאלתי

"זאת סימון האמא של הבנים" .

'אז זאת אמא שלהם' חשבתי לעצמי ' כדאי שאני אוריד הילוך ואעלם קצת אני לא רוצה לעשות דברים פזיזים אני הרי לא יודעת מה יש ביני לבין ביל'.

"אני הולכת לנוח קצת, אני אחזור מאוחר יותר" אמרתי לכיוון גוסטב וגיאורג והחלתי פוסעת מחוץ לבית החולים.

יצאתי מבית החולים לכיוון הגינה, נושמת את האוויר הצח .

הבטתי לצדדים נהנית מאור השמש שחימם אותי .

כשלפתע ראיתי....