אנשייים אנחנו רוצות עוד תגובות אנחנו עומדות לרדת מהפיעלים קדימההההה
להגיב ולהכנס ולהיות חמודים
D:
ככה שהיו יותר תגובות נפרסם יותר מהר אם אני אראה שיש היום 100 תגובות יתפרסם פרק חדש
כבר היום D:
ברגע שנעבור את ה100 תגובות נפרסם פרק
D:
אוהבותכם ליאנד וטומפיק המוכשרות והסקסיות (:
לפתע ניכסנו שלוש רופאים וכמה אחיות רצים על מיטתו של ביל ,
היה הרבה רעש אבל לא שמעתי כלום מבחינתי הכול עבר בסלואו מושאן
רק הרעש הזה של המוניטור שלא צפצף עוד נשמע באוזני.
הרופאים לקחו את המיטה שלו והובילו אותה לכיוון המסדרון ,
יצאתי איתם רצה אחרי מיטתו שלי ביל .
במסדרון כולם נעמדו ,
המשכתי לרוץ אחרי המיטה של ביל עד שנטלי חסמה את דרכי
"תני לעבור" צעקתי עליה ודחפתי אותה אבל היא נעמדה ולא הייתה מוכנה לזוז
"תני לעבור אני רוצה לראות אותו" צרחתי ,
נפלתי על הרצפה וקברתי את פניי בידי .
הרופאים לקחו אותו בהמשך המסדרון עד שנעלמו בין המסדרונות המפותלים .
טום עמד ופניו היו חיוורת הוא התיישב לאט לאט כשעיניו חלולות , נטלי מהירה להתיישב לידו ולחבקו .
מבטו של גיאורג הושפל לרצפה ומחשבות רבות צפו במוחו , גוסטב עמד עם ידיים בכיסים והוציא אנחת עצב גדולה מפיו .
כבר לא הרגשתי כלום ,
הכול היה חשוך וקודר.
"למה ? " "למה דווקא הוא ? " שאלתי בלי הפסקה והבכי לא הופסק לשנייה,
טום התיישב על הרצפה וחיבק אותי
"טום תגיד לי שיהיה בסדר " אמרתי לו מקווה שהוא יהיה מקור התקווה שלי ,
"אני ,אני מקווה " הוא אמר בגמגום קל ,
כנראה שגם הוא לא היה בטוח שיהיה טוב .
טום הרים אותי לאט לאט והתיישבנו.
לידנו התיישבו נטלי ,גיאורג ,וגוסטב .
אף אחד לא דיבר כולם פשוט שתקו והשתיקה הזאת צרמה יותר מכל צעקה.
עברה שעה ואף אחד לא דיבר וזה הרגיש כאילו גם אף אחד לא נשם.
יכולתי לשמוע את השקט ,השקט החודר והמכאיב .
הבטתי על הרצפה ,טום ונטלי ישבו מחובקים כלכך רציתי לשבת מחובקת עם ביל קנאתי בנטלי , קנאתי בה כלכך.
כבר עברו שעתיים ,פתאום פיטר הגיע ,
"הבאתי לכם משו לשתות " הוא אמר בשקט והניח את כוסות הקפה על השולחן .
גוסטב ,גיאורג ,ונטלי לקחו כוס קפה ושתו אני וטום לא יכולנו לזוז היינו כמו משותקים.
נטלי לקחה כוס והביאה לטום ,
"אתה חייב לשתות משו אתה תתייבש" היא אמר והגישה לעברו את הכוס,
"אני לא רוצה " הוא אמר בקול חלוש ושבור,
" בשבילי " היא אמרה בניסיון נואש והוא לקח את הכוס שתה שלוק והניח על השולחן .
"את לא שונה מטום את יודעת " אמר לי גוסטב והגיש לי כוס בנחמדות , חייכתי לעברו חיוך מזויף של תודה בתוך תוכי לא ידעתי אם אוכל לחייך שוב.
לקחתי את הכוס ,
הנחתי את הכוס הכמעט ריקה על השולחן, שמתי את ראשי על כתפה של נטלי ועצמתי את עייני.
פקחתי את עייני וראיתי את כולם עדיין יושבים ומחכים .
חשבתי על החלום שלי הוא היה כלכך נוראי ,
ראיתי את ביל הוא עמד שם עם כנפיים ארוכות מחוברות לגבו .
והצפצוף הזה ,
אני עדיין שומעת אותו בראשי מצפצף ואז נעלם פתאום .
"אני לא יכולה יותר אני לא יכולה הצפצוף הזה אני לא מפסיקה לשמוע אותו " חשבתי והתחלתי לבכות,
קמתי מהר והתחלתי לרוץ החוצה מבית החולים .
"קראוליין חכיי" שמעתי את טום צועק מאחורי וצעקותיו נעלמו בראשי.
לא יכולתי לשבת שם האוויר היה מחניק ,האורות סנוורו אותי למרות שהיו מעוממים .
לא יכולתי לבכות יותר עייני יבשו ,התיישבתי בחוץ על הדשא ,
ופשוט בכיתי ,בכיתי בלי קול ובלי דמעות .
עד שנרגעתי קצת והרמתי את ראשי לנשום את האוויר המחניק .
כשלפתע הרגשתי יד על הגב שלי ,
הסתובבתי וגוסטב עמד שם הוא נתן לי יד ועזר לי לקום ,
"יהיה בסדר " הוא אמר בקול מרגיע שהכניס אותי למעט שלווה ,
נתתי לו חיבוק הוא לא כלכך ציפה לזה והיה בהלם בהתחלה ,לאחר שנייה הוא החזיר לי חיבוק בחזרה.
"תודה " לחשתי באוזנו שנייה לפני שנכנסו למחלקה.
כולם ישבו והם ראו אותנו מתקרבים ,
"את בסדר? נטלי שאלה ורצה אלי במבט מודאג .
"כן עכשיו הכול בסדר" אמרתי לעברה ,
'כמה שיכול להיות בסדר' חשבתי לעצמי .
"אוףף שיגידו משהו כבר " טום צעק בעצבים ונתן מכה לשולחן ואז ניער את ידו בכאב.
ישבנו עוד שעה שעברה לי כמו חודשים .
כלפתע הגיח רופא מקצה המסדרון הוא התקרב לכיוונינו ,
כולנו נעמדנו מחכים לשמוע מה מצבו של ביל
הוא פתח את פיו לדבר..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
