בלי שם1:

שלום,

רציתי לשאול מה אני יכולה לעשות.. יש לי בעיה עם אמא שלי... אנחנו כל הזמן רבות על כך שהיא אומרת לי שאני לא אוכלת מספיק וכל הזמן רוצה לגרום לי לאכול עוד ועוד... אני אוכלת הרבה וכל הזמן אומרת לה את זה אבל היא עדיין עם הדעה שאני לא אוכלת מספיק. אני ממש לא רזה... אבל גם לא ממש שמנה.. ואני רוצה להרזות איזה קילו או שניים אבל אמא שלי לא מבינה ובחיים לא תתן לזה לקרות עד שאני יהפך לפיל.

בבקשה אם תוכלו לעזור לי אשמח מאוד.

לאני:

אני לא יודעת מה המצב הבריאותי שלך ומה הדימוי העצמי שלך.. יכול להיות שאמא שלך באמת צודקת, שווה לבדוק את זה.

אם המצב שלך טוב, תשבי איתה לשיחה ותסבירי לה שזה לא הגיוני שתסבלי מהשמנת יתר בגלל שהיא בפרנויות מיותרות.

אם זה לא יעבוד, תבדקי מה שורש הבעיה..

זה יכול להצביע על משהו אחר לגמרי. למשל, יכול להיות שהיא מרגישה שהיא לא מבלה איתך מספיק זמן, אז היא מנסה להביע דאגה מופרזת כלפייך כפיצוי. ויכול להיות גם שהיא סתם נחשפה לכמה נתונים מזעזעים בנוגע לאנורקסיה ועכשיו היא לחוצה שזה לא יגיע גם אלייך..

מה שלא יהיה, זכרי שהיא אמא שלך והיא בסך הכל דואגת לבריאות שלך. אז אל תכעסי עליה ותהיי סבלנית איתה..

אמא יש רק אחת, ולפעמים היא לא הכי מנוסה ולא הכי יודעתת מה לעשות עם הילדים שלה או איך לגדל אותם.. אבל היא עדיין אמא והיא אוהבת את הילדים שלה ולא תנסה לפגוע בהם במכוון כל עוד היא שפויה בדעתה. וגם אם אינה שפויה בדעתה, יש להתייחס לעניין בסלחנות ובסבלנות.

מה שאני מנסה להגיד הוא שאת צריכה לשמור על יחסים טובים עם אמא שלך..

נסי אולי להראות לה שאת אוכלת גם בלי שתנג'ס לך (אם עוד לא ניסית את זה), אולי תנסי להראות לך איכשהו שאת אוהבת אוכל ושאת לא מנסה להמנע ממנו בשביל להשאר רזה.. כמו למשל לדבר על זה עם חברה בטלפון בקולי קולות כך שתשמע.. רק בלי כעסים וריבים.

הכי הכי חשוב לא לכעוס על אמא. היא באמת רק דואגת לך ותאמיני לי שהיו בנות שהיו הורגות בשביל שאמא שלהן תהיה כל-כך אכפתית כלפיהן. אז רוצי עכשיו ותתני לה חיבוק חזק-חזק!

בהצלחה לך (:

קינו:

חשוב מאוד לדעת מה האמת במקרה הזה. אני לא מכיר אותך ולא יודע אם באמת את אוכלת מספיק או לא.

הדרך הכי טובה לדעת, היא לבדוק את ה-BMI שלך. כנסי לפה לפרטים: http://www.infomed.co.il/BMI.htm

נ.:

אני לא יודעת אם לפנות אליך או לא.

אבל אני יוצאת עם מישהו בן 18 + ..

ואמא שלי דיי נגד זה כי אני עדיין קטנה בכיתה ט’, והיא אומרת שזה גיל שלא נועד לזוגיות.

אני מבינה אותה, היא דואגת לי וכל זה, אבל היא קצת מגזימה

קבענו לצאת שוב וזה דיי מאוחר בלילה, ואני עובדת על אמא שלי שאני יוצאת עם חברות.

אבל היא לא מטומטמת, היא יודעת מתי אני משקרת לה.

אני לא יודעת מה לעשות, זה כבר מעיק, כמה שאני לא אסביר לה שאני יודעת מה אני עושה וכמה אני עצמאית היא לא תבין.

היא עדיין מתנגדת לכל הרעיון הזה של הזוגיות.

ועוד זה שהוא בן 18+ זה יתרון, אבל היא מפחדת שהוא ינצל אותי ויזרוק אותי.

מה אני עושה?

קינו:

אני מכיר מישהי בדיוק כזאת.

אמא שלה אומרת שהיא לא בגיל לזוגיות למרות שהיא בת 14-15, ולמרות זאת היא לא הקשיבה לה ויצאה עם מישהו שהיא אהבה.

אמא שלה אמרה לה שזה לא יחזיק מעמד בגיל הזה. אז היא הפכה את השקר לאמת. היא אמרה לאמא שלה שהיא יוצאת עם חברות, וזה באמת מה שהיא עשתה. רק שיחד עם החברות בא גם החבר שלה, ואחר כך הם הלכו להם להתבודד. כשהיא חזרה (ואמא שלה אוהבת להסתכל מהחלון כשהיא חוזרת), היא חזרה רק עם החברות שבאותו זמן היו בקניון ליד, ואמא שלה לא חשדה.

אחרי חודשיים שהם היו ביחד, היא החליטה לספר לה, והאמא כבר הבינה שאם זה החזיק חודשיים זה יכול להמשך עוד הרבה, והיא וויתרה. לפני חודש הם חגגו שנה ביחד, והם שמחים ומאושרים יותר מתמיד. אם את מכירה אותו מספיק זמן, וסומכת עליו שהוא באמת רוצה להיות איתך ולא לנצל אותך, אז תלכי על זה. ובנתיים את יכולה לבקש מהחברות שיעזרו לך בנושא הזה (אם אפשר לסמוך גם עליהן).

כיתה ט' זה ממש הגיל להתחיל זוגיות. דודים שלי הכירו בכיתה ח', והיום הם נשואים כבר כמעט 10 שנים. תסבירי לאמא שלך שאת אוהבת אותו, ושתזכר איך היא התאהבה באבא שלך, או בכל שאר החברים שהיו לה. בנתיים, אם הקשר בינך לבין החבר שלך מתפתח, זאת ההוכחה שזה כן אפשרי וזה כן קורה.

האהבה תנצח :)

לאני:

קודם כל, זה יפה מאד שאת מבינה מאיפה אמא שלך באה, זה כבר מראה שאת בשלה לתהליך ולא סתם מחפשת לצאת נגד אמא שלך בכל מה שהיא תגיד.

את לא כזאת קטנה. כיתה ט' זה כבר גיל מכובד מאד, וזה בדיוק הגיל שבו על-פי השלב ההתפתחותי הנורמלי בנים ובנות מתחילים לחפש קשרים רומנטיים. לגיטימי לחלוטין שמצאת בחור שמעניין אותך ואת מעניינת אותו, אפילו שיש בינכם הפרש של מס' שנים.

אם את מרגישה מספיק בטוחה איתו והוא לטעמך, מותר לך להפר חוק או שניים של אמאל'ה. נכון, צריך תמיד להקשיב לאמאל'ה, אבל צריך גם להפעיל את ההיגיון.

אני אתן לך דוגמא,

ההורים שלי אנשים מאד דאגנים. מאד. עד לפני כמה חודשים הם היו עושים לי את המוות עם הדאגות שלהם. לא יכולתי אפילו לנסוע באוטובוסים לבד. ואני גרה באזור שבו אי-אפשר להגיע לשום מקום ברגל. אז מה עשיתי?

התחלתי לנסוע באוטובוסים לבד בלי שהם ידעו מזה, ולפעמים ביקשתי מהם וכשהם לא הסכימו בכל זאת נסעתי לבד.. עד פשוט יום אחד תפסתי אותם לשיחה ואמרתי להם שהמצב הזה לא הגיוני ואני חושבת שהגיע הזמן שיתנו לי את חופש התנועה שלי, והם הבינו שלא תמיד יש מקום לחומות ההגנה שלהם.

את אותו התהליך את תצטרכי לעבור עם אמא שלך, עם שינויים קלים פה ושם, לפי האופי שלך, האופי שלה ומערכת היחסים בינכן.

בהצלחה! (:

מורן:

היי.. חשבתי להתייעץ איתך בנוגע לאבא שלי.

אבא שלי מאז ומתמיד בן אדם מאוד כוחני, מאוד אגרסיבי. אם זה בצעקות או קללות או אפילו הרמת יד. כשהוא מבקש ממני משהו, מהדבר הקטן ביותר לדבר המורכב ביותר אני תמיד מבצעת אותו על צדו הטוב ביותר. אם זה להיות לו למזכירה בזמן שאני עובדת ולומדת, אם זה להכין ולנקות ולעזור בהכל הכל.

אני מרגישה שהוא נורא מזלזל בי ושלא אכפת לו מהחיים הפרטיים שלי. הוא לא מרשה לי לישון אצל חבר שלי כשאני בת 18 והוא בן 20- אחרי שאנחנו כבר שנתיים יחד. כשאני נאמר מגיעה למשרד שלו אני קורעת את עצמי אם זה בנקיון או בטלפונים או פקסים. הוא לא דואג לי לאוכל וגם תוקע אותי במשרד כשאני מאחרת כבר לעבודה. בכל פעם אני מרגישה שאני נותנת את כל כולי ואין הערכה מצדו. אני לא מרגישה שהטובות שאני עושה עבורו מקנות לי נקודות זכות.

אני יודעת שהוא בתקופה קשה ושלפעמים הבקשות שלי קשות לביצוע מבחינתו. עדיין אני חושבת שאני נותנת מעצמי ברמה כזאת שאני כבר מוותרת על עצמי בהרבה מקרים. מה עלי לעשות?

קינו:

אגיד לך קודם כל, שאת חזקה. את כבר בת 18, ועדיין מתמודדת עם אותו אבא שהיה לך מאז שנולדת.

לרוב, אבות רוצים רק את הטוב ביותר עבור הבנות שלהם ולא אכפת להם איך זה יקרה. הבעיה כאן, היא שהוא מנצל אותך ואת הרצון שלך לעזור.

אין שום סיבה שהוא לא יתן לך לישון אצל חבר בגיל כזה. את בת 18 ועל פי החוק מותר לך לעשות דברים גם בלי רשות שלו. אמרת גם שהוא תוקע אותך במשרד ולא דואג לך לאוכל. זה חמור גם ככה אם הוא מעסיק שלך, אבל מכיוון שהוא אבא שלך, זה נראה כאילו לא אכפת לו מהבת שלו, או שדרך החינוך שלו לא נכונה.

אסור לך להרגיש שאת משקיעה בו יותר מבעצמך. כל עוד הוא לא אדם שחייב עזרה כי הוא לא יכול לתפקד מבחינה פיסית, את חייבת גם להשקיע בעצמך. נהלי איתו שיחה. תסבירי לו את מה שתיארת כאן. אם צריך, אולי תפני לייעוץ מקצועי אצל פסיכולוג. תבהירי לו שאת גדולה מספיק ושהוא לא יכול לפקוד עליך ככה. בין אם זה במילים, ובין אם בהתנהגות.

ועוד שאלה חשובה- הוא היה ככה כל חייו, או שרק לאחרונה? מקווה שעזרתי. תעדכני אותי באיך שהדברים התפתחו.

תגובה של מורן:

מאז ומתמיד אבא שלי היה כזה. אני לא חושבת שזאת הדרך והמסלול הנכון לחנך בחורה. נכון אני מאוד עצמאית ואני בטוחה שחלק נכבד הוא כתוצאה מזה, אבל מעבר לעצמאות אני רואה את עצמי כאדם מאוד חלש בהרבה מהפעמים רק בגלל החינוך התובעני שלו. הזלזול שמתבטא מהמעשים שלו פוגע בי יותר מהכל. אני רואה את עצמי בת לתפארת. אני עובדת מגיל 15.5- 16 לא לוקחת מהוריי כסף לשום דבר, אני יחסית מצליחה בלימודים, הסטוריית הזוגיות שלי מסתכמת בשני אנשים שאחד מהם בן זוג שלי עכשיו, ומעבר לזה, אני אדם עם ראש על הכתפיים, אני עובדת בשתי עבודות כרגע וניגשת לבגרויות. מעצבן אותי נורא שיש לי חברות שאבא שלהן נושא אותן על כפיים מרשה ונותן להם כשהן מרשות לעצמן שינת צהריים כל יום או לקחת כסף מההורים או מעשנות סמים או מבלות עם המון בחורים. החינוך שלו גורם לי לשקר לו. הוא שואל אותי שאלה ואני מתעלמת או כבר כהרגל עונה לו בשקר. ההתמודדות עם זה קשה לי מאוד. אני מרגישה שהנטל של השקרים והתסבוכות מעיק עליי והכל סוגר עליי מלמעלה.

הבעיה הגדולה שלי היא שאני נורא רוצה להגיד לו הכל הכל הכל אבל אני מפחדת שזה יוציא את התוצאה ההפוכה. הוא עדיין לא ירשה לי לישון אצל החבר ואז הוא יתחיל לעקוב אחריי. הוא לא יבין וישתנה כי הוא מבוגר מידי בשביל לעשות את השנוי הקיצוני הזה.

קינו:

את צודקת שזאת לא הדרך לחנך בחורה, או אף אחד.

ההורים צריכים לחנך את הילד שיהיה חזק, וכתוצאה מכך הוא יהיה עצמאי, ולא לחנך לעצמאות וכתוצאה מכך הוא יהיה חזק. זה לא עובד ככה.

אבא שלך כנראה חינך אותך כל השנים האלה, בלי להבין שזה פוגע בך יותר ממה שזה עוזר לך. האבות של החברות שלך קיבלו חינוך אחר כנראה, שאותו הם מעבירים לבנות שלהם. לבלות עם בחורים ולקחת כסף מההורים זה דבר נורמאלי, אבל אם אבא שלך לא מרשה לך לקחת סמים, אז בזה הוא צודק. סמים זה אף פעם לא בריא. לדעתי כדאי לך ללכת לייעוץ מקצועי. קודם כל לבד, ואחרי זה עם אבא. את רק צריכה לשאול את עצמך אם יש לך עוד מה להפסיד אם התוצאה תהיה הפוכה.

ויש לי כמה שאלות אליך: בן כמה אבא שלך? את עובדת אצל אבא שלך? החינוך שלו תמיד היה כזה? את גרה איתו? ואם לא, אז איפה? דיברת עם מישהו על הבעיה הזאת עד היום? טוב שהתחלת לדבר על זה. זה הצעד הראשון לקראת הפתרון.

מקווה שעזרתי :)

מורן:

אבא שלי בן 54. אני עובדת אצלו כשיש לי זמן. אני לא מקבלת על זה כסף-כשמתבטל לי שיעור או כשיש לי יום פנוי אני מגיעה למשרד עובדת, מנקה וזה. אני גרה איתו, ומאז ומתמיד החינוך שלו כזה. לאחים שלי הוא פחות כזה כי הם שמים עליו פס אבל אני לא מצליחה להתעלם מכל המעשים שלו. ברור שאני עושה בסופו של דבר מה שאני רוצה אבל זה מלווה בשקרים ותסבוכות. עד היום רק תוך כדי ויכוח מתקשרת לאמא שלי וצועקת לה בטלפון שהוא לא אחראי ושהוא דופק אותי ומזלזל בי ושאני לא אעשה למענו יותר כלום בחיים וכנ"ל...

קינו:

גיל 54 זה באמת גיל מבוגר יחסית. אם את לא אוהבת להיות בחברתו, וזה לא נעים לך, אולי כדאי שתעבדי אצלו פחות. תזכרי שאת כבר בת 18 ועצמאית, ואף אחד לא יכול להכריח אותך לשום דבר. ויש לך גם אמא ואחים שיתמכו בך. אם יש לך אפשרות, אולי תנסי לגור אצל אמא זמן מה ולראות אם זה מסתדר. נסי בכל זאת לדבר איתו לאט לאט, ולראות איך הוא מגיב למה שיש לך להגיד. אם ממש בלתי אפשרי לדבר איתו, אולי תנסי להתייעץ עם האחים שלך על איך שהם מתמודדים עם הקושי.

מורן:

ההורים שלי לא גרושים אני גרה בבית אחד... ועם האחים שלי אני לא בקשר מי יודע מה..

קינו:

סליחה. ההורים שלי גרושים והתבלבלתי קצת. גם אבא שלי היה טיפה אגרסיבי כשהייתי קטן, ועכשיו אני גר עם אמא אז המצב השתפר. לאבא שלי יש אופי קשוח, והוא לא ישנה אותו בקלות. אז ניסיתי ללכת איתו ליועצים וכל מיני בעלי מקצוע בסגנון, ולאט לאט אני רואה שיפור. בסופו של דבר אבא יש רק אחד, וצריך לגרום לו להבין שמה שהוא עושה לא נעים ופוגע. את צריכה להמשיך ולהדגיש לו את זה. לא משנה כמה הוא מתעקש, תתעלמי מהצעקות ותתעקשי חזק יותר. לצערי זאת הדרך היחידה שאנשים עם אופי כזה מבינים. תהיי חזקה.

מורן:

תודה רבה עזרת לי מאוד!