נ.:

אני לא יודעת אם לפנות אליך או לא.

אבל אני יוצאת עם מישהו בן 18 + ..

ואמא שלי דיי נגד זה כי אני עדיין קטנה בכיתה ט’, והיא אומרת שזה גיל שלא נועד לזוגיות.

אני מבינה אותה, היא דואגת לי וכל זה, אבל היא קצת מגזימה

קבענו לצאת שוב וזה דיי מאוחר בלילה, ואני עובדת על אמא שלי שאני יוצאת עם חברות.

אבל היא לא מטומטמת, היא יודעת מתי אני משקרת לה.

אני לא יודעת מה לעשות, זה כבר מעיק, כמה שאני לא אסביר לה שאני יודעת מה אני עושה וכמה אני עצמאית היא לא תבין.

היא עדיין מתנגדת לכל הרעיון הזה של הזוגיות.

ועוד זה שהוא בן 18+ זה יתרון, אבל היא מפחדת שהוא ינצל אותי ויזרוק אותי.

מה אני עושה?

קינו:

אני מכיר מישהי בדיוק כזאת.

אמא שלה אומרת שהיא לא בגיל לזוגיות למרות שהיא בת 14-15, ולמרות זאת היא לא הקשיבה לה ויצאה עם מישהו שהיא אהבה.

אמא שלה אמרה לה שזה לא יחזיק מעמד בגיל הזה. אז היא הפכה את השקר לאמת. היא אמרה לאמא שלה שהיא יוצאת עם חברות, וזה באמת מה שהיא עשתה. רק שיחד עם החברות בא גם החבר שלה, ואחר כך הם הלכו להם להתבודד. כשהיא חזרה (ואמא שלה אוהבת להסתכל מהחלון כשהיא חוזרת), היא חזרה רק עם החברות שבאותו זמן היו בקניון ליד, ואמא שלה לא חשדה.

אחרי חודשיים שהם היו ביחד, היא החליטה לספר לה, והאמא כבר הבינה שאם זה החזיק חודשיים זה יכול להמשך עוד הרבה, והיא וויתרה. לפני חודש הם חגגו שנה ביחד, והם שמחים ומאושרים יותר מתמיד. אם את מכירה אותו מספיק זמן, וסומכת עליו שהוא באמת רוצה להיות איתך ולא לנצל אותך, אז תלכי על זה. ובנתיים את יכולה לבקש מהחברות שיעזרו לך בנושא הזה (אם אפשר לסמוך גם עליהן).

כיתה ט' זה ממש הגיל להתחיל זוגיות. דודים שלי הכירו בכיתה ח', והיום הם נשואים כבר כמעט 10 שנים. תסבירי לאמא שלך שאת אוהבת אותו, ושתזכר איך היא התאהבה באבא שלך, או בכל שאר החברים שהיו לה. בנתיים, אם הקשר בינך לבין החבר שלך מתפתח, זאת ההוכחה שזה כן אפשרי וזה כן קורה.

האהבה תנצח :)

לאני:

קודם כל, זה יפה מאד שאת מבינה מאיפה אמא שלך באה, זה כבר מראה שאת בשלה לתהליך ולא סתם מחפשת לצאת נגד אמא שלך בכל מה שהיא תגיד.

את לא כזאת קטנה. כיתה ט' זה כבר גיל מכובד מאד, וזה בדיוק הגיל שבו על-פי השלב ההתפתחותי הנורמלי בנים ובנות מתחילים לחפש קשרים רומנטיים. לגיטימי לחלוטין שמצאת בחור שמעניין אותך ואת מעניינת אותו, אפילו שיש בינכם הפרש של מס' שנים.

אם את מרגישה מספיק בטוחה איתו והוא לטעמך, מותר לך להפר חוק או שניים של אמאל'ה. נכון, צריך תמיד להקשיב לאמאל'ה, אבל צריך גם להפעיל את ההיגיון.

אני אתן לך דוגמא,

ההורים שלי אנשים מאד דאגנים. מאד. עד לפני כמה חודשים הם היו עושים לי את המוות עם הדאגות שלהם. לא יכולתי אפילו לנסוע באוטובוסים לבד. ואני גרה באזור שבו אי-אפשר להגיע לשום מקום ברגל. אז מה עשיתי?

התחלתי לנסוע באוטובוסים לבד בלי שהם ידעו מזה, ולפעמים ביקשתי מהם וכשהם לא הסכימו בכל זאת נסעתי לבד.. עד פשוט יום אחד תפסתי אותם לשיחה ואמרתי להם שהמצב הזה לא הגיוני ואני חושבת שהגיע הזמן שיתנו לי את חופש התנועה שלי, והם הבינו שלא תמיד יש מקום לחומות ההגנה שלהם.

את אותו התהליך את תצטרכי לעבור עם אמא שלך, עם שינויים קלים פה ושם, לפי האופי שלך, האופי שלה ומערכת היחסים בינכן.

בהצלחה! (: