לוחמת האור

הפסקתי לנשום מרוב פחד, פחדתי לעשות את מה שהיה כל כך נחוץ, לוותר על הכל ולקחת צעד שהוא לא ממש ברור לאן. הפחד חנק אותי לא נתן לי לעשות חצי צעד, אז מה יהיה עכשיו, לב, הגיון, קצת מהכל והרבה מאוד משום דבר, קצת ריקנות שמלאה בסערות שמעט מאוד לי לא ברורות.

העיינים מתמלאות בעייפות והראש לא נותן מנוח, כל כך רציתי להגיד אני הולכת, אני לא נשארת, לא רוצה להיות כבולה באזיקים של רגשות. הוא יכאב אם כך אחליט, ואני לא אדם חסר רגש, ממש למעט הרגעים.

תלות היא מילת המפתח לא פחד זה וגם לא האי הידיעה. תלות כשמה היא, להיות תלויה בהחלטות של אחרים ולהרגיש שלמה עם זה, בלי לשים לב נגדתי את עקרונותיי, רמסתי אותם בלי לחשוב פעמיים. כזו אני, לא? ובכל זאת זה מרגיש משתק, מעט מבלבל עם טיפה של היגיון, כי הרי לא אני יצרתי את מה שקיים מליארד שנים, לא הייתי רוצה להיות אחראית לטעות הכי גדולה.

אדם מלא שמחה אני, הרבה אופטימיות מטומטמת שמרגישה לי נוח רק כשרע לי.

מצחיק כמה שהכל קורה בזמן שלו, בלי באמת לדעת שהוא צריך לעשות את זה, אולי יש תכלית אמיתי וכך הכל קבוע מראש?!

להתנקות מרגשות תסכול, מבטן מלאה ברגש של אסון, ממש אינטואיציה לפני צונאמי. אם רק יכולתי לא להבין את מה שאני מבינה. ככל שאני מבינה יותר ככה זה יותר חונק, הרבה יותר קל להיות שיטחי בלי תודעה ומודעות, פשוט יותר לקום בבוקר,לא? בלי לדעת שיש משהו מעבר למה שאני מכירה, פשוט לחייך חיוך מטומטם בלי להבין למה.

איך זה להיות אתה לעצמך, כשאתה הוא הסביבה, איך מישהו אמר לי פעם "אין אמת יש רק תפיסה" הוא צודק כל כך צודק, מרגיש לי קצת כואב התפיסה הזו.

אז עכשיו נותר רק שקט....

שקט...