לא באמת יש לי מה לכתוב פה כבר, לא באמת יש לי דברים להוריד מהלב,

לא באמת קשה לי בצבא, למרות שאני נהנה להתלונן על זה, אני שונא את הצבא הזה, שונא.

ואני לא באמת חושב דברים רעים על עצמי.

השינוי הזה שעברתי, הזמן הזה שזה לקח, שהתבזבז, על כלום. לא אכפת לי.

עשיתי את זה, לבד, בעצם לא, עזרו לי אנשים בדרך, חלק במודע וחלק לא, אבל כן, הכל שונה עכשיו,

תובנה עצמית אדירה, מה אני מסוגל ומה לא, נמחק את הלא ונשאיר את זה לאחרים, כי הכל אפשרי עכשיו,

אני יכול לעוף אם בא לי (נו, לא באמת בא לי, מי רוצה לעוף בכלל?!).

והינה, פינת הסגידה הקטנה שלי (מרוצה? עכשיו גם לי מגיע אחת!):

מה הייתי עושה בלעדייך גוש סירחון אחד?

תודה על הכל שלי, הכל.