|
| 8/2010
כל יום מחדש.
שהגשם נוטף על גגות העיר,
האורות הצבעים הכל הופך אפור,
באוזן קשבת מוצא אני
שירת אילמים,
דברים שלא סופרו קיבלו את מקומם באור.
תחושת הקלה אופפת את
גופינו,
כשמיכה חמימה מגנה עלינו מהקור,
כך נשב אנחנו נשקול את
אוצרותינו,
האם שמת לב אהובה, כבר לא שחור.
שהגשם נוטף על גגות
העיר,
לוחש אני לאיש חרש על הכביש,
"גשם אדוני, גשם" הפנס רחוב האיר,
"אל
תקרא לי אדוני" הוא השיב "אני לא קשיש".
וכך דברים שלא סופרו יצאו אל
האור,
החרש הקשיב לאילם שסיפר לו נפלאות,
ברחנו מהם אני ואת, ברחנו גם
מהקור,
ברחנו לארץ אחרת שם אני ואת נחיה את הבאות.
שהגשם נוטף על גגות
העיר,
אני ואת נצפה עליה מהחלון,
יש שם שני אנשים מדברים מתחת לפנס
המאיר,
כנראה שהם לא דיברו הרבה, הם מספרים שם המון.
ועכשיו אהובה, הגיע
הזמן שנצא לחופשי,
הגיע הזמן שנקבל טיפה של נחת ושלווה,
את אהבתי אלייך אשלוף
מעמקיי נשמתי,
חרש אחד ועוד אילם, אני את ורוח טובה.
שמתם לב שאיפלו מיתוס המכשפה הוא שובניסטי משהו,
אפילו שיש לאישה כוחות על הדבר
היחידי שהיא נוהגת עליו הוא מטאטא.
השיר הזה הוא אני, רק שאני שר אותו לאוויר כרגע.
משום מה חם לי בפנים, לא בגלל השמש הזאת,
הרגשה טובה כזאת, של חופש. אני עף.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Gold Dust