יש אינפלציה, הדולר צונח, הבורסה בצרות.

המחירים עלו.

*

אני ניגשת לכספומט, מציצה ביתרה בחשבוני תמורת השחלה קלה של הכרטיס לחריץ [מדהים איך הכל מתחיל ונגמר בחריצים, אה?].

נאנחת.

בעוד כמה ימים אני אשאר מחוסרת יכולת לפרנס את עצמי, שלא לדבר על לקנות דלק.

בניגוד מוחלט לעובדה העצובה הזו, אני נשארת בעלת מידת פזרנות ונדיבות זהה לחלוטין לזו שלפני שנגמר לי הכסף.

אני לא רגילה שאין לי כסף.

העבודה החדשה שלי [ארבעה חודשים כבר] הביאה איתה המון מנוחה שאני לא רגילה אליה, חיי נוחות, וממש מעט כסף.

אני נהנת לעבוד, כיף לי עם האנשים, אבל המחירים עלו, ואין לי כסף.

בקרוב אתגייס ואהיה תלויה לגמרי בהורים שלי.

רבע סיגרייה אני לא אוכל לקנות בעצמי.

בחיי, אובדן העצמאות כואב לי יותר מאובדן האוויר שאני נושמת.

*

אמא שלי מודיעה לי שהם נוסעים לשבת, שוב, בפעם האלף, לחברים הטובים שלנו.

הדתיים.

אני מצידי, מודיעה לה, שוב, שאני עובדת ושאני לא באה.

ושתינו יודעות שגם אילו יכולתי לא הייתי באה.

היא עושה לי פרצוף ומלמלת משהו חמור סבר.

אני מרגישה את העצבנות והמרירות עולים בי שוב, אבל ברגע האחרון מיישרת את עצמי ומציבה חזית יציבה וזקופת קומה למולה.

צלחתי את זה הפעם.

יתכן שבפעם הבאה לא אצלח.

מחירי ההסתרה גבוהים, מחיר השקר משתנה בהתאם לאדם.

וכמו בארוחה במקדונלדס גם פה לא אוכל לאכול יותר באיזה שהוא שלב, אבל אגיד "חבל על הצ'יפס" ואמשיך לבלוע.

לכל דבר יש מחיר.

לפעמים המחיר גבוה מדי.

כל יום אני מוצאת את עצמי בצומת, בדרך לפה או לשם, ניצבת בפני החלטה- מה עולה יותר?

איזה מחיר אני מוכנה לשלם?

ומתי זה יקר מדי?

*

יש אינפלציה, הדולר צונח, הבורסה בצרות.

המחירים עלו.

מתחילה בצעד אחד קטן.

ועדיף שהצעד הקטן הזה יהיה בנעליים חדשות, לא?

שמעו, הגעתי למסקנה- יש מצב שמניאק שיושב שם למעלה בכל זאת מזיז מדי פעם את התחת שלו לארגן לנו איזו קומבינה, אחרת אי אפשר להסביר את מה שקורה איתי בשבועיים וחצי האחרונים.

נכנסתי לחנות הספורט שאני תמיד קונה בה נעליים [ספורט דיפו בצומת ירקונים, לכל המעוניין], קניתי נעליים, מאותה מוכרת שאני קונה ממנה תמיד, ויצאתי משם כעובדת.

אלוהים יודע איך.

בעצם, הוא יודע, ועוד איך הוא יודע.

אותה עובדת [בחורה בשם דנה], שהיא אחת הוותיקות, מקומבנת ההנהלה, חברה של מנהל ואח של המנהל הראשי, ובכלל- מישהי שיש לה מילה שם, פשוט באה ודחפה למנהל של החנות את הטופס הדבילי שמלאתי, ותוך רבע שעה הייתה לי עבודה.

הפעם הראשונה הייתה כמו שזורקים אותך לתוך המים העמוקים ואומרים לך לשחות.

מנהל המשמרת פשוט התמוגג כשאמרתי לו את המילים "עובדת חדשה" ושלח אותי להשתלמות ארוכה במחלקת הבגדים אצל דנה, שארכה דקה וחצי בממוצע.

הבחורה מדברת בקצב של 120 קמ"ש בלי לעצור לרגע.

היא עברה איתי סטנד אחרי סטנד, הסבירה לי בקיצור [שלוש מילים, ארבע שניות] מה יש בכל אחד מהם וכמה הוא עולה [שישים-ותשע-תשעים-לפריט-אחד-ותשעים-ותשע-תשעים-לשני-פרטים-להקפיד-לא-לעגל-מספרים!] והתנדפה.

מצאתי את עצמי עומדת באמצע החנות ההומה, לבושה בחולצה האדומה עם השם של החנות בפרונט, מנסה לחזור בראש על ההסברים שהרגע שמעתי, ולשנן את מה שהבנתי מהם.

הבנתי ש...הבנתי ש...טוב, לא הבנתי כלום.

כל העולם ואישתו וסבתו והדודה השמנה שלו החליטו להגיע באותו יום, וכולם רוצים חליפות של דיאדורה בשלושים-ותשע-תשעים וכולם רוצים בדיוק את המידה האחרונה בצבע שנגמר.

אני נשבעת לכם שמאותו מוצאי שבת, אני שונאת אנשים.

אני פשוט מתעבת את המין האנושי, על כל נעלי הפומה המכוערות שהוא קונה בהמוניו.

למחרת כבר היה יותר שפוי.

שחר, אדם מקסים ומנהל משמרת במשרה מלאה [כלומר, עומד באמצע החנות וצועק לנו: "יאללה, מה נסגר איתכם, אנשים?! קפלו עניינים, אני הולך להשתין"] עשה לי הכרות עמוקה ובלתי מתפשרת בת חמש דקות עם המחסן הענק של החנות ושלח אותי ללא תחמושת או ידע כלשהו בנעליים לשדה הקרב.

זה לקח עשר דקות, אבל בסוף השתלטתי על המצב והלקוח הראשון שלי יצא עם שקית נחמדת של נייק ביד.

אושר בל יתואר. והסיפוק...אוי, הסיפוק.

אבל הכי חשוב, כמובן, זה הסכף.

כי כמו כל ישראלי ממוצע, תראו לי כסף ואני אמכור לכם את האמא שלי.

ויש כסף. הוא אפילו טוב.

ואם תוסיפו לזה את האחוזים מהמכירות ההלכות ומתרבות שלי [לפני כמה ימים יצא לקוח ממני עם חשבון יותר גדול מהמשכורת שלי], תקבלו אותי מרוצה ועשירה [הכל יחסי, כן?].

***

כמה עידכונים-

התצוגה של הבלוג השתנתה, כמו ששמתם לב.

אם כבר מראה של פרו, אז בקלאסה.

ואני עוד אשנה את העיצוב הזה בקרוב [כשאגיע רחוק, כן?].

אגב, אם למישהו יש איזה שהוא שמץ של מושג בעריכת וידאו אני אשמח לטיפים כי התחייבתי לערוך סרט בלי שיהיה לי ולו מושג קלוש איך עורכים וידאו.

נו, שויין. גם למכור נעליים חשבתי שאני לא יודעת...