אני בת 18.

אני אוהבת לסכם כל יום הולדת את השנה שחלפה, לראות מה קרה, מה השתנה, איך אני השתנתי.

אז ככה:

התאהבתי. לא באדם, לא בבחורה.

התאהבתי בתחום, במקצוע.

התאהבתי בקולנוע.

יש אנשים שהולכים לישון ומתעוררים למחרת בבוקר כשהייעוד שלהם ברור להם לנגד עיניהם.

אני קמתי בבוקר, הלכתי לשיעור קולנוע, והתברר לי הייעוד שלי.

אפשר להגיד שראיתי את האור.

פתאום הכל התחבר לי, פתאום הבנתי איפה אני יכולה לשפוך את כ-ל הכישרון שלי, את כל היצירתיות, את כל הדימיונות וחיזיונות ופרצי היצירה.

ובכלל, עברה עליי שנה שבה למדתי על עצמי ולמדתי באופן כללי הרבה יותר מכל שנה אחרת.

ידע אמיתי, ידע שצריך לנצור, ידע לחיים.

התאהבתי גם במסגרת שלי.

אני, הילדה הלא נורמטיבית, התלמידה שהמורים אוהבים לשנוא, זאת שלעולם לא עושה מה שמצופה ממנה- התאהבה במסגרת.

התאהבתי באנקורי ובמה שיש למסגרת הזו להציע לך.

התאהבתי במורים, בתלמידים, בשיטות הלימוד, בשיטות החוסר לימוד.

אפשר להגיד שהתאהבתי בקונספט.

יצאתי מהארון.

אפשר להגיד שנבעטתי ממנו בגסות, אבל היו לי השנה גם כמה יציאות שאני ממש גאה בהן.

יציאות של אומץ רגעי, של מילים שלא יוצאות מהפה, של פחד משתק.

יצאתי, למשל, בפני בת דודה שלי.

זה היה קשה, אבל זה היה שווה את זה.

מחיר ההסתרה הוא גבוה מדי מכדי שאוכל לשאת.

כרגע, חוץ מהמשפחה שלי, כולם יודעים.

למדתי מה זה לחיות.

אנשים עושים המון דברים כדי להרגיש חיים.

אנשים לוקחים סמים, משתכרים, חותכים את עצמם.

אני גיליתי שסוד החיים, שהרגע המדוייק הזה שבו אתה מרגיש חי באמת, הוא רגע פשוט מאוד, כמעט יומיומי.

רגע שאפשר לחלוף על פניו בלי לשים לב.

אפשר להרגיש חי באמת רק מדבר פשוט מאוד- מגע אנושי. חום אנושי.

אני חושבת שזו הייתה השנה שחיבקתי בה הכי הרבה.

זו הייתה השנה שבה למדתי לחבק.

למדתי לאהוב את הכתיבה שלי.

למדתי לנשום אותה, להינות ממנה.

אני יודעת שאני יודעת לכתוב.

למעשה, את הפוסט הזה אני כותבת בלי להפסיק בין מילה למילה, המילים פשוט נשתמרו בי, הצטברו, נערמו לכדי פוסט.

בעוד שבועיים בדיוק אני אחגוג שנה על הכביש.

מעבר לשנה על הכביש, כמעט שנה שיש לי אוטו.

זה מצחיק, כי הרבה לפני שקניתי אוטו, אמרתי לכל העולם שאני מוציאה רישיון בגיל 17 בול וישר אחרי 3 חודשי המלווה אני קונה אוטו.

יש אנשים שאומרים ויש אנשים שאומרים ועושים.

אני שייכת לזן השני.

אמרתי, אבל לא הסתפקתי באמירה, עשיתי.

וקניתי בכך את עצמאותי, שהיא אולי הדבר היקר לי עליי אדמות.

בעוד כמה שעות אני אשב עם המשפחה במסעדה ואחגוג יום הולדת, ואחרי כן אני מתכוונת לדבר עם אמא שלי.

אני לא מתכוונת להמשיך להשבית את האוטו בשבת.

זהו, נגמרו השביתות.

אני לא דתיה, והגיע הזמן שאמא שלי תכיר בכך.

גם מיום ההולדת הזה עצמו למדתי משהו:

למדתי שחברים אמיתיים לא קונים במכולת.

למדתי שלא משנה כמה תצחק עם בנאדם, רק אנשים שעברו איתך כברת דרך משמעותית, שהיו איתך ברגעים של בכי כמו ברגעים של צחוק, שרבו איתך עד לב השמיים, ואחר כך חיבקו חזק חזק, רק הם- חברים אמיתיים.

אז תודה לכם, חברים שלי, שאתם איתי, כמו תמיד.

עברה עליי שנה משמעותית.

אני שונאת להכיר בזה, אבל התבגרתי.

אני אוהבת לחשוב שנולדתי זקנה, בת 50 פלוס בערך.

שעמוק בפנים אני לא באמת בת גילי.

אז נכון שאני לא בת 18 טיפוסית, אבל יש לי, תודה לאל, עוד המון לאן להתקדם.

[והנה משהו מרגש מאוד שאליאור כתב לי ליום הולדת]

מזל טוב לי.

דיקלה מתקשרת לידיד שלה, קוראת לו לבוא למרכז אורון, זה שאנחנו יושבות בו, באמצע רוטשילד.

הוא מגיע, אחרי מליון הבטחות שיביא גיטרה, בלי הגיטרה.

שלחנו אותו בחזרה להביא את הגיטרה, ובינתיים דיקלה הלכה לתת לחבר שלה עוד נשיקה קטנה של אמצע היום ואני מוצאת שקשה לי לא לקנא בזוגיות הכל-כך פשוטה ומובנת מאליה.

נשיקה באמצע היום, כמה פשוט.

*

אני רוצה המון דברים, ואף אחד מהם לא אפשרי לי כרגע.

אני רוצה לכתוב, ולשחק, ולאהוב את החיים שלי, לא לשרוד אותם.

*

אחר כך אנחנו יושבים, מדי פעם מישהו פורט כמה אקורדים ברקע, ועוד אחד, אלמוג, מספר שהוא התחיל ללמוד בבר אילן השנה, ושהוא נוסע לאוניברסיטה על רולר-בליידס.

וזה מוזר, כי רולר עבורי זה משהו שאני מוכרת בחנות- עוד בונוס של שניים- שלושה שקלים למשכורת, לא כלי תחבורה.

והוא לומד פילוסופיה יהודית.

גם אני הייתי רוצה ללמוד פילוסופיה יהודית בלי להיזכר, בלי לתעב, בלי להרגיש לכל זה שום דבר, רק ללמוד מהשכל, לא מהלב. ולנסוע ללימודים על רולר- בליידס.

*

ישבנו לאכול ספגטי במסעדה חדשה שפתחו לא מזמן בפתח תקווה.

אכלתי פסטה עם חזה עוף מעושן, קבנוס ורוטב שמנת.

אני לא יודעת מה זה היה יותר- מוזר בפה, או מנוגד בראש.

אני לא חושבת שאי פעם אצליח להינות באמת ממנה שמורכבת מבשר וגבינה ביחד.

וזה נורא מעצבן אותי, כי אני יודעת בדיוק מה השורש של זה.

*

בסך הכל, הכל נשאר אותו דבר.

ישרא בלוג מחליף הנהלה, יש נושא חם על וסת [אללי, הגיעו ימות המשיח], האולפנה עדיין מחנכת עוד ועוד דורות של בנות לחיים חשוכים בעלי סדר מוגדר וידוע מראש, אני עדיין לא שייכת לשום דבר ולאף אחד.

לפעמים אני מרגישה כאילו מצאתי איזו פינה קטנה, בדרך כלל זה קורה בבית ספר, כשמישהו מחמיא, או כשאני מבינה שהרמה שלי באמת קצת מעל כמה אנשים סביבי.

לפעמים אני מרגישה שמצאתי פינה קטנטונת של שקט. ממש בלטה ברצפה, ריבוע קטן.

בדרך כלל אני מרגישה תלושה, לא שייכת, "לא מכאן".

אני לא יודעת אם אי פעם אצליח להפטר מתחושת הזרות הזאת, אבל בהחלט למדתי לחיות איתה.

לא חיים טובים, לא מאושרים, אבל חיים.

אני עדיין דוגלת במוטו הלא הכי בריא שלי: "כל מקום הוא הבית, ושום מקום הוא לא באמת כזה".

ואני כבר לא כל כך בארון.

לאט לאט אני מאווררת את אחרוני הגרביים שלי, עד שכל מה שישאר בארון הזה זו המגרה החשוכה, האחרונה, של המשפחה שלי.

ואז אני אדע שסיימתי דרך ארוכה, לא קלה, ושעכשיו אפשר לנוח.

ואני כל כך מחכה לזה-

לנוח.