יש אינפלציה, הדולר צונח, הבורסה בצרות.
המחירים עלו.
*
אני ניגשת לכספומט, מציצה ביתרה בחשבוני תמורת השחלה קלה של הכרטיס לחריץ [מדהים איך הכל מתחיל ונגמר בחריצים, אה?].
נאנחת.
בעוד כמה ימים אני אשאר מחוסרת יכולת לפרנס את עצמי, שלא לדבר על לקנות דלק.
בניגוד מוחלט לעובדה העצובה הזו, אני נשארת בעלת מידת פזרנות ונדיבות זהה לחלוטין לזו שלפני שנגמר לי הכסף.
אני לא רגילה שאין לי כסף.
העבודה החדשה שלי [ארבעה חודשים כבר] הביאה איתה המון מנוחה שאני לא רגילה אליה, חיי נוחות, וממש מעט כסף.
אני נהנת לעבוד, כיף לי עם האנשים, אבל המחירים עלו, ואין לי כסף.
בקרוב אתגייס ואהיה תלויה לגמרי בהורים שלי.
רבע סיגרייה אני לא אוכל לקנות בעצמי.
בחיי, אובדן העצמאות כואב לי יותר מאובדן האוויר שאני נושמת.
*
אמא שלי מודיעה לי שהם נוסעים לשבת, שוב, בפעם האלף, לחברים הטובים שלנו.
הדתיים.
אני מצידי, מודיעה לה, שוב, שאני עובדת ושאני לא באה.
ושתינו יודעות שגם אילו יכולתי לא הייתי באה.
היא עושה לי פרצוף ומלמלת משהו חמור סבר.
אני מרגישה את העצבנות והמרירות עולים בי שוב, אבל ברגע האחרון מיישרת את עצמי ומציבה חזית יציבה וזקופת קומה למולה.
צלחתי את זה הפעם.
יתכן שבפעם הבאה לא אצלח.
מחירי ההסתרה גבוהים, מחיר השקר משתנה בהתאם לאדם.
וכמו בארוחה במקדונלדס גם פה לא אוכל לאכול יותר באיזה שהוא שלב, אבל אגיד "חבל על הצ'יפס" ואמשיך לבלוע.
לכל דבר יש מחיר.
לפעמים המחיר גבוה מדי.
כל יום אני מוצאת את עצמי בצומת, בדרך לפה או לשם, ניצבת בפני החלטה- מה עולה יותר?
איזה מחיר אני מוכנה לשלם?
ומתי זה יקר מדי?
*
יש אינפלציה, הדולר צונח, הבורסה בצרות.
המחירים עלו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
