משקפיים שחורים, גדולים, בשביל שלא יראו את הדמעות.

הם כולם מופיעים במשקפיים האלה, להסתיר.

תמיד שנאתי משקפי שמש.

"מהר, לאן את הולכת?! הבגרות מתחילה עוד שניה! בכלל בדקת איפה את רשומה?!"

שניה, אני קונה פחית קולה, לעזאזל.

מי בכלל יכול לעשות בגרות עכשיו, הרי רק לפני שעה עוד חלמתי את הלוויה הזו שוב.

היא קנתה גליל של "סנו- סושי", שהשם שלו תמיד מזכיר לי דג עטוף במשהו ירוק, ולאו דווקא סמרטוט צהוב, והיא לא מוצאת אותו. כבר שבוע שהיא לא מוצאת אותו, מתחילת השבעה.

וכל פעם שהיא צריכה סמרטוט חדש מופיע לה אחד, מקופל יפה על השיש.

היא כבר משתגעת.

גם אני, כששטפתי כלים, מצאתי אחד, בדיוק כשהייתי צריכה, ואף אחד לא ידע להסביר לי איך הגיע לשם.

ואז הולכים לקניון, ועוברים שוב במסע המייגע הזה את כל החנויות ומסעדות המזון המהיר בתקווה למצוא אחת שחסר לה עובד.

ועד שמצאנו אחת היא לא כשרה.

ממש מתנה להורים כמו שלי.

"אבא, אמא, אני הולכת לעבוד במקדונלדס, טוב? אז מה אם זה לא כשר, זו עבודה! אתה רוצה אתה לשלם לי את הכסף הזה, בבקשה. נו באמת, מי שאוכל שם יאכל שם גם אם אני לא אגיש לו את הציזבורגר שלו. טוב אולי די?! אני הולכת לעבוד שם וזהו!"

והם אפילו לא קראו לי לראיון עבודה עדיין.

מסתובבת ורצה אחרי אנשים, שיעזרו לי. אז להגיד בראיון עבודה עם מנהל האיזור שאני לעולם, ולא משנה מה יקרה, לא אוכל לעבוד בשבת, או להשאיר את זה פתוח, אפילו שזה תנאי קבלה הכרחי שלהם.

ומה אני אמורה לעשות, זו העבודה היחידה שנשארה, מה.

"מה זאת אומרת לא באה לעליה לקבר?! בטח שאני באה! מעניין לי את התחת שיש לי מתכונת חוזרת בלשון! כולה, לשון."

איזה נכשל יפיפה הולך לעטר לי את תעודת הבגרות.

פשוט מקסים.

הפוסט האחרון שלי, על יום ההולדת, נמצא בקטגוריות "פסימי" ו"עצוב".

אני נשמעת כמו עוד פריקית שחורה ומתמסכנת מישרא.

איזה גועל.

עכשיו אני יודעת לנגן את "let it be" של הביטלס.

ובדיוק באמצע הסולו המהמם, מת לי הכבל של הגיטרה.

ססמק. איפה אני אמצא עכשיו כבל חדש ובאיזה כסף בדיוק.

אז הוא נותן לזה להיות, כי היא דיברה אליו מילים של חכמה- תן לזה לקרות.

ואולי, גם אני, צריכה פשוט לתת לזה להיות.