אני יודעת שכתבתי על הנושא הזה המון פעמים כבר..
אבל הוא שוב מציק לי.. אחרי כמעט חצי שנה ויותר.. כל פעם אני ניזכרת בך מחדש.. את היית החברה הכי טובה שלי... היית חלק גדול מחיי.. הכל עברנו יחד.. כל משבר ומשבר.. היית אצלי כמעט כל יום שישי, צחקנו, ישבנו דיברנו, שיתפנו אחת את השניה בהכל, את סיפרת לי הכל ואני סיפרתי לך, סיפרתי לך איך אני מרגישה אם עצמי.. הכל ידעת עלי ואני ידעתי עליך!
היו קשיים... כי לא היינו באותו בצפר.. ולא הייתי רואה אותך..
הייתי עושה הכל כדי לראות אותך.. הברזתי מבצפר, ברחתי משיעורים, קיבלתי עונשים קשים.. וכל זה בישביל לראות אותך אפילו אם זה לשתי דקות.
אני לא יודעת כבר, אולי פגעתי בך.. , אבל מה שאני יודעת,
שאת לא רוצה איתי קשר!
ולחשוב על זה..
זה מה שמייאש אותי מהכל!
כי את בעצם היית בישבילי הכל!
עכשיו שאני רוצה לדבר איתך, אין כבר אם מי לדבר..
אומרים לי "נוו תעזבי את זה.. " מהצד קל לומר תעזבי..
לי לא קל לוותר עליך!
' עכשיו היא יושבת, היא חושבת ונזכרת, היא מתגעגעת לימים
שבהם הייתה מאושרת '
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
