לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Alive and Dead.


I've lost my way, but I will go on until the end.

Avatarכינוי:  מישלונ.

בת: 31

ICQ: 397197735 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2008    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2008

פרק חדש+דברים חדשים.


 

 

אז הנה החופש עבר, אפשר לומר שנהנתי, לפחות היה לי מה לעשות ברוב הימים ולא להיתקע מול המחשב.

נפגשתי עם חברים, הלכנו לבאולינג והיה כיף.

הייתי אצל אחותי אחרי שלא ראיתי אותה מחנוכה ויניב הקטנטן כל כך גדל. הוא התינוק הכי חמוד שקיים בכל היקום!! יש לו עיניים עצומות ולחיים גדולות XD. הוא אכל את השוקולד הראשון שלו כשהיינו אצלו והוא כולו נמרח בשוקולד (חובבן שוקולד שכמותו XD). נהנתי איתו ועם שני אחייני האחרים.

בחופש, בזמני הפנוי, חשבתי קצת על עצמי ועל הסביבה שלי.

בזמן האחרון אני מרגישה כמה אנשים שקרובים אלי יותר מתמיד. אנשים שאני יודעת שכן מעניין להם להיות איתי וגם לי טוב להיות איתם.

אני מרגישה טוב לאחרונה. אני לא מבואסת.

אבל הנה הגיעה החזרה לבית ספר, אחרי חופש יחסית ארוך ואני מקווה שהמצב רוח הזה לא ישתנה לי.

מייאו, בצפר ><.

מה דעתך על כסף? כסף זהו אמצעי חשוב אבל הוא לא באמת מעסיק אותי. אני לא בזבזנית אבל אני גם לא קמצנית.

האם לדעתך ניתן להיות מאושרת אם את עשירה? אמממ.. יש אנשים שבשבילם כסף זה שיא האושר, אבל בשבילי כסף זהו דבר חשוב מאוד בימינו אבל לא החשוב ביותר. למרות שכמובן שאם רוצים חיים טובים צריך כסף.

אם היה לך כרגע מליון שקל מה היית עושה איתם? אהמדרייקבלאהמ D< אבל חוץ מדרייק בל הייתי גם תורמת כסף וקונה לעצמי מכונית D:.

האם לדעתך כסף קונה הכול? לא הכל, כסף לא קונה בני אדם. לפחות לא בני אדם מסוימים.

אם היית יכולה לבטל את עניין המעמדות (עניים ועשירים) היית עושה זאת? כן!!!!!!!!1111111111111אחדאחד. הייתי רוצה שלכל האנשים יהיה מעמד שווה.

האם את מקבלת דמי כיס? יאפ, אבל לא בקביעות.

האם את עובדת? אם כן במה? לא, אני לא עובדת ><.

 

מהי הדרך הטובה ביותר לדעתך לעשות כסף?

למצוא עבודה טובה ושאתה נהנה ממנה.

 

האם לדעתך יש פיתרון לאלפי הקבצנים שיש בארץ? אם כן,מהו? נימ.. אין לי רעיון טוב שבאמת יעזור ובטוח שלמדינה לא בדיוק איכפת מהם אבל אם הייתי יכולה הייתי מקימה בתים מיוחדים שישרתו את הקבצנים וייתנו להם אוכל ובתמורה הקבצנים יעבדו ולא יקבלו הכל חינם.

 

לסיכום,האם את חושבת שלאהוב כסף, זו תכונה שטחית? אמממ.. בני אדם שמכורים לכסף כמו אנשים שעל סמים הם שטחיים. אבל אנשים שאוהבים כסף במידה קטנה ולא חושבים על כסף רק כל היום הם אנשים נורמליים.

 

טוב, הגענו לקטע של הפרק. אני כל כך כל כך מצטערת שלא כתבתי פרק הרבה מאוד זמן ><. לא היה לי בכלל כוח ואפילו לא התחשק לי. החופש הזה היה די עמוס ולא בדיוק מצאתי את הזמן הפנוי לכתוב את הפרק וגם כשהיה לי זמן לא התחשק לי.

אבל הנה הפרק ואני אנסה לכתוב כמה פרקים בשבוע.

 

21. תגיד לי שאתה בסדר

 

  "ספיר!!!", צעקתי, "ספיר, בואי מהר לסלון!"

  "מה את רוצה ממני?!", נשמע קולה החד של ספיר.

  "נו, תבואי דחוף!", צעקתי בעודי שקועה בצפייה במסך הטלוויזיה.

   דלת חדרה של ספיר נפתחה והיא התחילה לצעוד לכיווני.

  "מה רצית?", היא שאלה.

  סימנתי לה עם ראשי לכיוון הטלוויזיה ולכיוון השורה שהייתה בתחתית המסך. היא הביטה למסך ועינייה התרחבו.

  "תני לי את הטלפון, תני לי את הטלפון מהר!", היא קראה.

  הרי מדובר בטלוויזיה על הבסיס של אסף. לא רגע, זאת בטח טעות.

  חיכיתי בציפייה רבה לתשובתה של המזכירה שספיר דיברה איתה.

  לא ראיתי שום שינוי בעינייה של ספיר ונבהלתי. חיכיתי בדממה עד שספיר טרקה את הטלפון והסתכלה אל עבר החלל.

  "נו..? מה היא אמרה?", שאלתי בחרדה.

  "הפיצוץ היה בבסיס של אסף ועדיין לא יודעים את מספר הפצועים", היא ענתה לי בשקט.

  כל חלקיי גופי התמוטטו. הבטתי לאותה נקודה שספיר הסתכלה עליה וראיתי בתוכי את חיוכו של אסף.

  "צריך להתקשר לאמא ואבא, לא?", שאלתי באיטיות.

  "כאילו שאיכפת להם!", היא צעקה, "כל החיים לא היה איכפת להם מה אנחנו עושים, כל הזמן הם רק היום עסוקים בעבודה שלהם ואומרים 'אנחנו רוצים להשיג לכם עתיד טוב יותר'. הם רק שיבשו לנו את העתיד!".

  "אבל צריך בכל זאת להתקשר ספיר. הם ההורים שלנו".

  "הם כבר לא ההורים שלי! אין לי שום קשר איתם!", קראה ספיר ודמעות החלו לזלוג מתוך עינייה, מורידים לאט את כל האיפור.

  הרמתי את הטלפון וחייגתי את המספר טלפון של אבא.

  רגעים ארוכים עברו עד שאבא ענה.

  "כן?", נשמע קולו הרגיל של אבי. מעניין מה תהיה התגובה שלו לאחר שהוא ישמע מה קרה.

  "אבא, הרגע בחדשות אמרו שהיה פיצוץ בבסיס של אסף", סגרתי את עיניי וחיכיתי לתשובתו.

  דממה נפלה בשיחתנו ותיארתי בראשי את פרצופו. בעצם לא ידעתי איך פרצופו נראה, הרי הם בכלל לא דאגו לנו כל הזמן הזה.

  "אני בא הביתה", נשמע קולו החלול של אבי ולאחר מכן השיחה נותקה.

  "מה הוא אמר?", שאלה אותי ספיר.

  "הוא בא הביתה", עניתי וירדתי מהספה. התחלתי ללכת לכיוון חדרי, אך חדרו של אסף תפס את עיניי.

  הלכתי לאורך המסדרון החשוך למחצה שהוביל לחדרים השונים שבכל אחד מהם היו חיים אחרים.

  פתחתי את הדלת החומה שעליה היו שלטים שכבר התיישנו ולא היוו שום חשיבות לחייו כעת. בזיכרוני עלתה התמונה כאשר הוא היה עוד עם הלהקה והיה כל יום בא ומנגן על הגיטרה השחורה שלו. אני זוכרת איך הייתי מביטה אליו באהדה ומקווה שיום אחד אני אהיה דומה לו.

  בחדר עמדה הגיטרה ואור השמש גרם לה לנצוץ. העברתי את ידי על המיתרים והשמעתי צליל דהוי ולא מובן.

  הרמתי את הגיטרה והתחלתי לנגן את השיר שאסף לימד אותי שהוא הלחין.

  בעודי שקועה בהחלפת האקורדים והקשבה למוזיקה, התקרבה ספיר לדלת בלא הרגשתי.

  לאחר סיום השיר הבטתי אל עבר החלון וראיתי את השתקפותה של ספיר. הזזתי את ראשי לכיוון הדלת וראיתי את ספיר מחייכת ובוכה.

  נעמדתי וניגשתי לחבק אותה.

  למה אנחנו מצליחות להתחבר רק ברגעים הלא נעימים?

  לאחר חצי שעה בה אני וספיר ישבנו וצפינו בחדשות, אבא הגיע. הוא הניח את תיקו ליד הדלת והוריד את נעליו. לאחר מכן הוא התיישב לידינו ולא דיבר. אם מישהו שאנחנו לא מכירים היה בא ומסתכל עלינו, הוא היה אומר שאבינו הוא איש זר שאנחנו לא מכירות.

  "אז.. מה אומרים?", אבי שאל בקול מהוסס.

  "אין בינתיים שמות נפגעים", עניתי לו.

  ישבנו יחדיו בלי לדעת מה לומר ובהינו בטלוויזיה.

  "איפה אמא?", שברה ספיר את השתיקה.

  "היא בעבודה".

  "ואפילו לא איכפת לה שהבן שלה נמצא במקום שהיה בו פיצוץ!?", התפרצה ספיר.

  "אני לא יודע מה להגיד לך", אמר אבא בקול שקט כמו ילד קטן.

  "אני לא מבינה איך בכלל אתם נחשבים להורים! לא איכפת לכם מאיתנו, אתם רק בעבודה כל היום, אתם בקושי מכירים אותנו ויוני גם בטח בכלל כבר לא מכיר אתכם!".

  "ספיר, אנחנו מאוד דואגים לעתידכם בכך שאנחנו מספקים לכם את כל הצרכים שילד רק היה חולם עליהם! איך את יכולה להגיד לנו דבר כזה?! אנחנו כל היום שוברים את הראש רק בכדי שאתם תוכלו לקנות רק מה שתרצו, שתוכלו לקבל מה שאתם רוצים!"

  "אז זהו! שאתם רק שוברים את הראש כל הזמן על מה לקנות לנו, אבל את היחס שאנחנו מצפים מכם אתם לא נותנים!", צעקה ספיר וברחה לחדר.

  נשארתי לשבת ליד אבי שישב בשקט כמוני. כך ישבנו וצפינו בטלוויזיה בעוד רק השדרנית מדברת ואנחנו דוממים.

עשיתי עיצובון חדש DDDD: מה דעתכם?

 

 

מישלונ(:

 

נכתב על ידי מישלונ. , 27/4/2008 19:35  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ושוב הכל מתחיל


אז חופש פסח DDDD:

ביום שישי התחיל לי חופש פסח ^^.

נתנו לנו מעט שיעורים ועוד עבודת שורשים. היא די משעממת וחסרת תועלת ><.

בכל מקרה לפני יומיים הייתי בסרט ג'ונו וזה סרט נחמד מאוד P:

 

20. ושוב הכל מתחיל

 

  כשהלכתי לבית הספר, לאחר אותו יום, צלצל הפלאפון שלי. על הצג הופיע שמו של אביב. מיד הרגשתי את לבי פועם וידיי רעדו.

  "כן?", עניתי בקול מהוסס.

  "היי דניאלה, מה נשמע? מזמן לא שמעתי ממך", הוא שאל אותי בקול נעים.

  "בסדר. כן, מזמן לא ראיתי אותך", עניתי והעליתי בראשי את הרגע בו הוא נישק את אותה נערה.

  "רוצה ללכת איתי ביחד לבית הספר?"

  הופתעתי מהשאלה אך עניתי בחיוב.

  קבענו להיפגש ליד הרחוב שהוא גר בו והתחלתי לצעוד בצעדים מהירים יותר.

  כשראיתי אותו עומד ליד בניינו לבי התחיל לפעום בחוזקה שוב.

  מה קורה לי? האם אני בכל זאת אוהבת אותו?

  ידעתי כמובן שהתשובה היא חיובית, עד כמה שניסיתי להיפטר מהאהבה שלי אליו, לא הצלחתי ונראה לי גם שלא אצליח.

  ניגשתי אליו ושאלתי אותו לשלומו.

  התחלנו ללכת לאורך הרחוב הארוך והאינסופי שהוביל בסופו של דבר לבית הספר.

  באותם רגעים שהלכתי איתו, שכחתי לגמרי מגיא. צחקתי הרבה ונהניתי לדבר איתו.

  כשהגענו לשער בית הספר, אביב פנה לכיוון אולם הספורט, לקבוצת הכדורסל שלו. אני נכנסתי לכיתה שמחה אך מיד המצב רוח שלי השתנה כשראיתי שעל שולחני מונח נייר ועליו כתוב 'דניאלה= מכוערת'. לקחתי את הנייר וקרעתי אותו. לא הסתובבתי לכיוון הבנים שצחקקו מאחורי, כדי לא להראות להם את הפנים הנפולים שלי והעיניים המלאות דמעות.

  התיישבתי בכיסא והנחתי את ראשי על השולחן.

  לאחר מספר דקות שמעתי מישהו צועד אל עברי ומקרב את ראשו אל ראשי.

  "דניאלה, מה הם עשו לך?", מיד זיהיתי את קולו של גיא.

  "לא חשוב".

  "לא! תגידי לי!", אמר לי בכעס גיא.

  ".. הם כתבו שאני מכוערת, אבל עזוב לא איכפת לי מזה", עניתי בפה מלא דמעות.

  הוא נשם נשימה עמוקה ושמעתי אותו מתרחק לכיוון השני של הכיתה. הרמתי את ראשי וראיתי אותו מתנפל על משה. רצתי מיד וניסיתי להפריד ביניהם, אך במקום זאת קיבלתי מכה בפניי ממשה. גיא הסתכל עלי במבט דואג וסימן לי להתרחק. באותו הזמן התאספו יותר ויותר ילדים. ילדה אחת רצה להזעיק מורה ודקה לאחר מכן הפרידו ביניהם והובילו אותם לחדר המנהל.

  הכל קרה באשמתי, אם לא הייתי בוכה גיא לא היה רב. הרגשתי אהדה פתאומית אליו, על האומץ שהוא הראה ואת האהבה שלו אליו.

  לקראת הצלצול נכנסה טניה לכיתה וניגשה לשאול אותי על מה הייתה כל המהומה.

סיפרתי לה החל מאתמול והיא הקשיבה לי עם תשומת לב רבה.

  "את נמצאת במצב ממש מסובך", סיכמה טניה, "מצד אחד יש לך את גיא שתומך בך ואוהב ומצד שני את אביב שאותו את באמת אוהבת אך זה לא הדדי".

  בסוף יום הלימודים ניגשתי לחדר המנהל. ליד המזכירה ישבו גיא ומשה. ניגשתי אל גיא וחיבקתי אותו. הצטערתי על כל מה שקרה וביקשתי ממנו להתקשר אלי כשהוא יהיה בבית.

  בדרך חזרה אביב תפס אותי והחליט ללוות אותי לביתי.

  "איך היה בבית הספר?", הוא שאל אותי וחייך.

  "לא משהו. גיא, ילד מהכיתה שלי הלך מכות עם ילד אחר בגלל שהוא קילל אותי. עכשיו בגללי מאשימים את גיא והוא אמר לי שרוצים להשהות אותו", עניתי בעצב.

  "וגיא הזה הוא חבר שלך?", שאל אותי בסקרנות אביב.

  "לא", שיקרתי. לא ידעתי למה אמרתי דבר כזה.

  בהמשך הדרך עד לביתי שינינו נושא ולא דיברנו על גיא. רציתי לשאול אותו למה הוא לא הולך עם החברה שלו, אך התביישתי.

  כשהגעתי הביתה ונכנסתי למטבח, מצאתי בלגן גדול. המון צלחות וקערות היו על הרצפה, לא שבורות וקורנפלקס כיסה את כל הרצפה.

  "חן! רועי!", צעקתי אך לא נשמעה תשובה.

  זרקתי את התיק על הרצפה, וחתיכות קורנפלקס שנחו על הרצפה התרסקו בגלל כובד התיק.

  רצתי לאורך המסדרון והסתכלתי בכל חדר. כשנכנסתי לחדרם של חן ורועי מצאתי אותם משחקים עם מכוניות, מרותקים למשחק.

  "תגידו, מה עבר על המטבח?", שאלתי ברוגז.

  "בטעות נשפך לנו הכל", הם ענו לי לאחר ששאלתי את אותה שאלה מספר פעמים.

  "ולמה לא ניקיתם? בשביל זה יש לכם ידיים!"

  "לא יודעים".

  באותו רגע נכנסה ספיר לחדר כולה זועפת ושאלה מה הסיבה לכל המהומה.

  "אם את נמצאת בבית אז למה לא עזרת להם לנקות?", שאלתי את ספיר בנימה מופתעת.

  "לא היה לי כוח", היא ענתה לי בעוד היא משייפת את ציפורניה, "ועכשיו אני מבקשת ממך להפסיק לצעוק ולהתבכיין".

  היא חזרה לחדרה ונעלה את הדלת.

  יצאתי מהחדר נפוחה מרוגז והתחלתי לנקות את המטבח.

  למה עלי הם מפילים את הכל!? אני היחידה שתורמת איכשהו לבית הזה, עוד מילא חן ורועי שלא יעשו כלום אבל ספיר בכלל לא עוזרת.

  לאחר שסיימתי לנקות הכל קפצתי על הספה והדלקתי טלוויזיה. בערוץ שהיה דלוק כרגע הופיעה שדרנית והודיעה על החדשות. לאחר מספר שניות הופיע על המסך שורה ובה היה כתוב שהיה פיגוע בבסיס בתל אביב. כשהגעתי לסופה של השורה קפצתי וזעקתי.

 

מישל 3>

חופש פסח נעים לכולם~

נכתב על ידי מישלונ. , 15/4/2008 14:18  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק חדשדש


ממ.. אז בימים האחרונים לא היה משהו מעניין.

היום התחלתי ב-10 וישר היה התרגיל הארצי הזה ואז למדנו רק צרפתית עם סימונה המשוגעת XD. לאחר מכן מיכל, המחנכת שלנו, הייתה צריכה ללכת לאנשהו והייתה אמורה לבוא מחליפה, אך מכיוון שלי ולעוד חברה שלי אין שיעור נוסף אחרי השיעור עם המחנכת ביקשנו מהרכזת לשחרר אותנו והיא שחררה ^^.

לא היה טעם לבוא היום בכלל ><

 

טוב הנה הפרק:

 

19. האהבה

 

  לאחר שבוע טניה חזרה לבית הספר.

  כולנו בכיתה הכנו לה ברכות וקישטנו את הכיתה. כשטניה נכנסה היא שמחה לראות את כל מה שהכנו והודתה לכולם.

  באותו יום שטניה סיפרה לי את הסיפור על אביה, שכנעתי אותה לדבר עם אמא שלה ולספר לה כל מה שקרה.

  טניה הקשיבה בעצתי ובאותו ערב היא התקשרה אלי ואמרה לי שאמא שלה פונה למשטרה.

  אני וטניה חיכינו כבר בקוצר רוח שכל הפרשה הזאת תיגמר ושיתפסו את אבא שלה. ידעתי שעמוק בליבה, טניה לא רצתה שיתפסו את אביה. למרות כל המעשים הרעים שהוא עשה הוא בכל זאת ישאר אבא שלה לתמיד.

  הימים הבאים בבית הספר היו נעימים יחסית. הילדים לא עיצבנו אותי והייתי מבלה את רוב הזמן עם טניה. בצהריים הייתי חוזרת הביתה, עושה את מה שמוטל עלי לעשות והולכת לטניה.

  יום אחד גיא הזמין אותי להיפגש איתו וידעתי שאסור לי לסרב. מצד אחד כל כך רציתי להיפרד ממנו, אבל ידעתי שזה לא השלב המתאים, אולי בכל זאת אני אתחיל לחבב אותו.

  כשהגעתי לפארק, המקום בו קבענו להיפגש, הוא עמד שם וחיכה לי ליד העץ.

  ניגשתי אליו ונישקתי אותו בלחי.

  הוא הסמיק במעט וגם אני. התחלנו ללכת בפארק, שותקים.

  על מה אני אדבר איתו?

  לאט לאט השקט פג והתחלנו מוציאים מילים מתוכנו. שאלנו שאלות רגילות, שנשאלו ביום יום וענינו תשובות יבשות.

  הגענו לגדר שהפרידה את הפארק מהרחוב הסואן והמלא בניינים. נשענתי עליה והבטתי על גיא. היו לו עיניים תכולות מדהימות, שיער גולש וחלק שחלקו נפל על העין והסתיר אותה ותווי פנים מדהימים.

  אף פעם לא התעכבתי להביט בפניו ולגלות עד כמה שהן מלאות קסם.

  היה עדיף אם הייתי מתאהבת בו, הוא כל כך מקסים וגם אוהב אותי.

  חייכתי אליו וראיתי שגם פניו, שעד לאותו רגע היו נפולים, הראו ניצוצות ראשונים של אושר.

  הוא עמד ממולי והתקרב אלי צעד נוסף. הרגשתי את קצה מכנסיו נוגע לי ברגל והרגשתי מן הבזק מוזר.

  שמתי את ידיי על מותניו והוא התקרב אלי עם פניו. שפתיו נגעו בשפתיי והרגשתי עד כמה שפתיו היו עדינות.

  הוא התחיל לנשק אותי בזהירות ולאט לאט הוא חיזק את שפתיו אל שפתיי.

  התנשקנו זמן ארוך והדבר שהפתיע אותי יותר מכל הוא שלא נזכרתי באביב וגם לא הצטערתי על נשיקה זו.

  אולי בכל זאת אני מתחילה לאהוב את גיא?

  לאחר מספר דקות ארוכות הוא עזב את פי והביט לי עמוק בתוך העיניים. רציתי שיפסיק, מכיוון שזה גרם לי לאי נוחות.

  "תגידי.. הנשיקה הזאת.. איך היא גרמה לך להרגיש? או שעשית את זה מכיוון שאת לא רוצה לפגוע בי?"

  "לא! גיא! איך אתה יכול לומר דבר כזה! אני נישקתי אותך כי כנראה אני כן מרגישה משהו אליך וזה לא היה סתם", אמרתי במן עלבון. מחשבתו הייתה נכונה באיזשהו מקום. הוא הרי יודע שאנחנו לא בקשר ממש טוב כחבר וחברה.

  "מצטער, פשוט זה מה שאני מרגיש..".

  ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. התרפקתי עליו והנחתי את ראשי על כתפו. הרגשתי את ידיו עוטפות את גבי והעליתי חיוך קטן על שפתיי.

  לאחר שעזבתי אותו, נעמדתי בחזרה על יד הגדר והבטתי על הדשא.

  "מה את רוצה לעשות עכשיו?", הוא שאל אותי, "רוצה לבוא אלי הביתה?"

  "בסדר", אמרתי. הכנסתי את ידי בתוך ידו והתחלנו לפסוע בחשיכה לכיוון ביתו שלא היה רחוק מהפארק.

  כשנכנסנו לדירתו ראיתי את אחיו הגדול יושב בסלון מחובק עם נערה. מיד נזכרתי באביב והרגשתי דחק של עצב.

  נכנסנו לחדרו והבטתי על כל הפוסטרים שהיו תלויים על הקירות. כשחשבתי על זה יותר ויותר, הבנתי שאני בעצם כמעט ולא מכירה אותו. אני לא יודעת מה התחביבים שלו, איזו מוזיקה הוא שומע, כמה אחים יש לו וכו'.

  הוא התיישב על קצה מיטתו וסימן לי להתיישב לידו.

  הסתכלתי שוב על הפוסטרים ושאלתי אותו איזה להקות הוא אוהב וכך השיחה שלנו התגלגלה וגילינו דברים חדשים אחד על השני.

  כשנהיה כבר מאוד מאוחר, אמרתי לו שאני חייבת ללכת והוא ליווה אותי החוצה.

  "היה לי ממש כיף היום איתך", אמרתי לו וחייכתי.

  "גם לי", הוא אמר לי בקול נעים.

  נפרדנו ופניתי לכיוון ביתי.

  הילכתי וחשבתי על כל מה שעשיתי היום. הפעם באמת נהנתי עם גיא ובעצם זאת הפעם הראשונה שבאמת עשינו משהו ביחד.

  הגעתי הביתה והבית היה שקט. ספיר בטח יצאה לטייל עם חברים שלה ואסף היה בבסיס. יוני בטח כבר מזמן נרדם וכך גם חן ורועי.

  הורדתי נעליים והלכתי על קצות האצבעות לכיוון חדרם של אמא ואבא. הם לא נמצאו שם.

  גיחכתי בליבי במן הרגל כזה והבנתי שלא יהיה שום יום שהם ימצאו בבית בערב כמו כל ההורים הרגילים.

  נכנסתי לחדרי, התלבשתי בפיג'מה ונשכבתי במיטתי. קול של צרצר הגיע מבעד לחלוני ומיד לאחר מכן נרדמתי.

 

                                                                                           מישל ^_^

נכתב על ידי מישלונ. , 8/4/2008 16:56  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

5,282
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18 , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למישלונ. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מישלונ. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)