17. מה קורה פה?
ביום שלאחר המקרה טניה נחה רוב הזמן ואני הייתי צריכה לחזור הביתה.
אלכסנדרה הודתה על כל העזרה והתמיכה שלי ואני עזבתי על אוטובוס לכיוון הבית.
בדרך הביתה הייתי טעונה במחשבות רבות.
ישבתי על הכיסא באוטובוס והשענתי את ראשי על החלון. מולי ישבה אישה זקנה וקראה ספר.
הלחי שלי רטטה בגלל החלון ובדרך כלל דבר זה היה מפריע לי, אך כרגע לא היה איכפת לי מה לעשות כי הייתי מאוד עייפה.
כשיצאתי מהאוטובוס בתחנה שהייתה הכי קרובה לביתי ראיתי מאחורי את ספיר חוזרת מבית ספר.
התיישבתי בתחנה וחיכיתי עד שהיא תתקרב אלי.
כשהיא הגיעה ונעמדה מולי, היא הוציאה את האוזניות מאוזניה והסתכלה עלי במבט חודר.
"איפה היית אתמול כל היום?", היא שאלה אותי בקול לא ברור.
"עם טניה.. את יודעת", עניתי בעודי בוהה ברצפת התחנה.
"אה, איך היא מרגישה?".
"יותר טוב, היא יצאה כבר מכלל סכנה".
"אה, יופי. טוב את באה הביתה?", שאלה אותי בחדות ספיר.
"כן", התרוממתי מהספסל בתחנה והתחלתי לפסוע לצד ספיר.
הלכנו בלי להוציא הגה עד שהחלטתי שהגיע הזמן לשאול את השאלה שמציקה לי כבר הרבה מאוד זמן.
"תגידי ספיר, למה את כל כך שונאת אותי?"
נהייתה שתיקה מכריעה וצבטתי את שפתי.
"אני לא שונאת אותך. בואי נגדיר את זה ככה שהיחסים בינינו הם לא משהו", ענתה ספיר.
"אבל למה את מתנהגת אלי כך? מה עשיתי לך כל כך שפגע בך?"
"אויש נו דניאלה, אין לי כוח להיכנס לזה עכשיו", היא ענתה בכעס ופנתה בהליכה מהירה יותר לכיוון הבית.
נעצרתי ונשמתי לרווחה.
מרחוק פסעה לה דמותה של ספיר שנעלמה בתוך הבניין הגדול שגרנו בו.
חיכיתי מספר דקות ובדמיוני ראיתי את ספיר נכנסת לדירה, הולכת לחדרה ונועלת את הדלת.
לאחר שעבר זמן ממושך, החלטתי לבוא הביתה מכיוון שהתחיל להיות קריר.
נכנסתי לדירה ושאפתי את הריח של הבית שלנו. יום שלם לא הייתי בבית וכבר הרגשתי שמשהו השתנה.
חזרתי למציאות ברגע ששמעתי את קולו של יוני בוקע מחדרו.
הנחתי את התיק על יד הכורסא שבסלון וניגשתי לחדרו של יוני.
הוא השמיע צלילים חלושים וחמודים והעלה חיוך על פניו ברגע שהתקרבתי אליו. הרמתי אותו על ידי ודגדגתי אותו ברגליו החמימות.
לאחר מכן ניגשתי לחדרה של ספיר ושאלתי אותה אם היא האכילה את יוני. כמובן שהיא שכחה ואני מיד ניגשתי להאכיל אותו.
מוזר שיוני לא בכה עד עכשיו, הוא בטח נורא רעב, או שאולי הוא פשוט כבר התרגל לכך שרק אני מאכילה אותו ורק לי איכפת ממנו בבית הזה.
פתאום חשבתי שאולי יוני חושב שאני אמא שלו. הפעמים שאמא שלי טיפלה בו היו ספורים.
נזכרתי שלא דיברתי עם אמא או עם אבא כבר הרבה זמן והרגשתי מין דקירה מעצבנת בלב.
אפילו להם לא איכפת איפה ביליתי את הימים האחרונים ומה עשיתי.
לאחר שהאכלתי את יוני מבקבוקו והשכבתי אותו לישון, ניגשתי לטלפון וחייגתי את מספרו של אבא.
"הלו?", נשמע קולו של אבא.
"היי אבא, זאת אני דניאלה. מה נשמע?"
"הכל בסדר, חמודה ואיך את?"
הוא קרא לי חמודה או שסתם דמיינתי?
המילה הזאת חיממה לי את הלב וחייכתי חיוך קטן.
"גם אני בערך בסדר. אתמול לטניה הייתה תאונה ונסעתי איתה לבית החולים והייתי איתה כל היום".
"אוי ואבוי, היא מרגישה יותר טוב עכשיו?"
המחשבה שאבא שלי התעניין בי הייתה מופלאה. התענגתי על כל רגע שבו דיברתי איתו.
"כן פחות או יותר. אני אבקר אותה כל יום עד שהיא תשוב לביתה. אבא איפה אתה עכשיו?", שאלתי בנימה סקרנית.
"אני נמצא בעבודה, אני סוקר עכשיו באינטרנט כל מיני אתרים שקשורים לפריוקט הקרוב שלי כרגע".
"ואני לא מפריעה לך?"
"לא, אבל בכל מקרה אני צריך ללכת עכשיו כי יש אסיפה חשובה של העבודה, אז נדבר מאוחר יותר, ביי דניאלה".
ניתקתי את השיחה וישבתי כמה רגעים על מקומי.
אבא שלי דיבר איתי בנימה כל כך נחמדה, בחיים שלי לא שמעתי אותו מדבר כך, לפחות לא זכרתי.
אמא שלי תמיד הייתה הקשוחה יותר והפחות נעימה, אבל אם הזמן גם אבא השתנה.
באותו ערב נשכבתי לישון מוקדם והחלטתי שמחר אני קמה עם מצב רוח יותר טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.