טוף, אז לא היה שומכלום מעניין לאחרונה..
היום היה מבחן במתימטיקה והשתחררנו מוקדם יותר.. ^^
טוף אז נעבור לפרק השני בסיפור שלי D:
2. כמו חלום בלהות
כשהתעוררתי, גיליתי שבכלל לא עשיתי כלום באותו יום ופשוט נרדמתי.
הסתכלתי על לוח המודעות שבחדרי וראיתי פתק מאמא:
"מתוקה שלי,
אני ואבא נסענו אתמול בלילה כשאת ישנת לאמריקה למס' ימים.
יש לנו כמה משימות מהעבודה.
נתתי לספיר את המטלות שצריך לעשות ואני פשוט מבקשת ממך לעזור לה
להשגיח על הבית.
נחזור בקרוב,
נשיקות, אמא ואבא".
ככה זה היה מאז ומתמיד.
כמעט כל חודש הם היו צריכים לטוס לאנשהו.
כל מה שרציתי כשהייתי קטנה זה קצת קשב ואהבה מהם.
תמיד הייתי מקנאה לכל הילדות בגן ובכיתה שתמיד היו מספרות על כמה שההורים שלהם נפלאים, ולי אף פעם לא היה מה לספר, כי בעצם לא הכרתי את הוריי כמעט.
כל מה שהייתי מקבלת מהם זה פתקים חוזרים ונשנים על כך שהם נוסעים ויחזרו במס' ימים.
גם כשהם היו בעיר תמיד הם היו עסוקים והיו חוזרים הביתה כשאני כבר הייתי ישנה.
הרגשתי זנוחה.
לא הייתה אפילו פעם אחת שהיה איכפת להם מה אני עושה, איפה אני ומתי אני חוזרת.
גם אם הייתי עוזבת עכשיו את הבית הם בכלל לא היו מגלים על זה.
ככה גדלתי, כל חיי הייתי מכינה לעצמי אוכל, משגיחה על עצמי, עושה שיעורים בעצמי, מתמודדת עם החיים בעצמי.
ספיר, אחותי הגדולה, תמיד הייתה קרה אלי. אני חושבת שזה בגלל אותו אופן שהיא גדלה כמוני, בלי חינוך, בלי אהבה והרגשת סיפוק 'שכן, יש לי הורים שאני מאוד אוהבת'. אני בטוחה שכשאני אהיה בגילה אני אתנהג בדיוק כמוה.
כמעט כל יום באים אליה בנים לישון, ולהורים שלי בכלל לא איכפת מה הם עושים שם בחדר. למה?
כי הם אף פעם לא נמצאים בבית.
ספיר גומרת השנה בית ספר. למרות כל אותו החינוך והיחס של ההורים היא הצליחה להשיג ציונים גבוהים בלימודים.
אסף, אחי הגדול, משרת בצבא. הוא מגיע הביתה רק בימי שבת וזה גם לא תמיד.
הוא מעדיף להשאר בבסיס מאשר לבוא לבית הזה. אם אפשר באמת לקרוא לו בית.
כשאסף היה עוד חי בבית, אז עוד איכשהו הרגשתי שייכת. הוא תמיד אהב אותי.
חן ורועי, האחים התאומים הקטנים שלי, הם היצורים שאני הכי שונאת בעולם. הם תמיד אוהבים לפגוע בי, לגרום לי לבכות, ולא רק לי, גם ליוני.
יוני, הוא האח הקטן הכי חמוד שקיים בעולם. אני כל כך מקווה שכשהוא יגדל הוא לא יהיה כמו חן ורועי. תמיד כשאני מרגישה שלא טוב לי אני הולכת אליו והוא תמיד גורם לי לחזור לחייך.
סבתא שלי מאוד כועסת על החינוך שאמא ואבא נתנו לנו. כל פעם שהיא באה אלינו היא מתחילה לריב עם אמא שלי ותמיד זה נגמר בכך שהיא הולכת.
למרות שאני יודעת שאמא ואבא עובדים קשה כדי לפרנס אותנו, ומשיגים לנו את הדברים הכי טובים שרק ילד יכול לבקש, מבחינה כלכלית כמובן, אני יודעת שזה לא הכל.
אני כמעט בטוחה שאמא בכלל לא יודעת באיזה כיתה אני.
אצל אמא ואבא כל השגרה נמצאת בעבודה, מהבוקר עד הלילה וככה כל יום. או שהם טסים להם לאנשהו.
אין לי אף פעם את ההזדמנות שאמא תייעץ לי ואף פעם אני לא יכולה ליהנות בספורט עם אבא שלי. וזה מה שחבל.
התלבשתי, יצאתי למטבח וחטפתי את ארוחת הבוקר שלי שאמא הכינה כדי שאני לא אתבאס בזה שהיא נסעה. אבל כן התבאסתי.
כל הסלון נראה תוהו ובוהו אחד גדול וידעתי שכשאני אחזור הביתה אני אצטרך לנקות את כל זה. חן ורועי כבר מזמן היו בבית ספר וספיר בטח הייתה איפשהו שם בחדר שלה, מתלבשת ומתאפרת.
לפתע צלצל הטלפון.
עניתי לו וזה היה אסף, הוא שמח שדווקא אני עניתי.
"מה נשמע חמודה שלי?"
"נו.. אתה יודע, חרא. אמא ואבא שוב פעם נסעו לאנשהו".
"טוב נו, את כבר לא צריכה להודיע לי על זה, הייתי צריך להתערב עם מישהו על מיליון דולר שהם איפשהוא שם, בחלל שמחוץ לארץ ישראל", גיחך אסף וגרם לי להעלות חיוך קטן על שפתיי,"נו, אז מה נשמע? איך בבית הספר?"
"אתה יודע, על הפנים, בזמן שטניה חולה אני מקבלת סטירות של מילים מעליבות".
"כשאני אחזור מהבסיס אני ארה בכל אחד מאלה שגרמו לך לסבל, אני מבטיח לך. טוב תשמעי דני, אני צריך ללכת אז תמסרי ד"ש לכל אלה שעוד איכפת להם ממני ותמסרי לעצמך חיבוק גדול ממני", אמר אסף וניתק.
יצאתי מהבית בהרגשה של שמחה כלשהי אחרי השיחה עם אסף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.
