לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Alive and Dead.


I've lost my way, but I will go on until the end.

Avatarכינוי:  מישלונ.

בת: 31

ICQ: 397197735 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2008    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2008

פרק 8 D:


השבוע הזה היה לי שבוע מאוד עמוס.

הטילו עלינו איזה מיליון אלף מטלות ><"

איזה מזג אוויר נחמד (וגם לא כל כך)! ^^

בירושלים ירד שלג~!@#%#@~!@##@^#$@

זה לא הוגן!!!

אנחנו היינו צכים להסתפק רק בגשם ובברד וברוח מאוד מאוד מעצבנת -.-

קיצר רציתי לנסוע היום לירושלים, אבל אף אחד לא יכול להסיע אותי ><"

טוף עכשיו נעבור לפרק החדש D: (מצטערת על כך שלקח לזה המון זמן).


8. תמיד משהו חייב להיהרס

 

  כשהתעוררתי בבוקר הרגשתי כאב נוראי בראשי.

  רציתי להישאר בבית אבל אחרי מספר דקות הבנתי שאני לא רוצה בכך, למה אני צריכה להשאר בבית שאני כל כך שונאת?

  יצאתי לבית הספר, עם מצב רוח עגמומי ועם כל פסיעה הרגשתי שהגוף שלי נעשה כבד יותר ויותר.

  הלכתי בדרך הקצרה לבית הספר, הדרך שכל כך שנאתי. היו שם המון מעברים צרים ולא נעימים והרגשתי כאילו עוד רגע ואני אתקל באיזה פושע שיחטוף אותי.

  באותו רגע הרגשתי שאני פשוט רוצה שאותו פושע יופיע וייקח אותי איתו וכך אעלם לי מהעולם, מהעולם שלי.

  אבל לא את כולם הייתי מוכנה להשאיר מאחור. הייתי לוקחת איתי את טניה. אולי גם את אביב. אבל לא בדיוק חשבתי שהוא יסכים ללכת איתי, אני הרי בקושי מכירה אותו.

  מרוב מחשבות לא שמתי לב שכבר הגעתי לשער בית הספר.

  בפתח עמד לו גיא.

  "דניאלה!", צעק לי גיא, בעודי עוברת אותו בפסיעות מהירות, "בבקשה תעצרי, אני מתחנן!".

  עצרתי. אני לא רציתי להיות כזאת מגעילה, הוא הרי תלמיד בכיתה שלי.

  "מה?", עניתי לו בקול חסר סבלנות.

  "אני ממש חייב לדבר איתך, ואני מבטיח לך שאני לא אגרום לך כל רע. בבקשה תבואי לפתח אולם הספורט בסוף יום הלימודים".

  חשבתי במעט ולבסוף עניתי, "בסדר".

  התחלתי לצעוד בפסיעות מהירות ובעודי הולכת הצצתי מעבר לגבי. ראיתי את גיא עומד ומחייך. הסתובבתי וחייכתי בעצמי. גיא הוא הילד שהכי פחות שנאתי מכל הבנים, אולי אחרי הכל הוא לא כזה מגעיל כמו כל חבריו.

  כשנכנסתי לכיתה ראיתי מראה מזעזע.

  הכיסא שלי היה זרוק בצד השני של הכיתה ועל השולחן היה כתוב בעיפרון מאוד עבה: אנחנו שונאים אותך טיפשה!

  עמדתי לי ובהיתי בשולחן.

  דמעות מלוחות התחילו לזלוג מעיני. זרקתי את התיק על הרצפה ויצאתי בריצה לכיוון השירותים. בדרכי לשירותים שמעתי את הבנים מתפקעים מצחוק.

  "אלוהים איזו טיפשה, אנחנו פשוט גדולים!"

  "סתומה כזאת, עכשיו היא בטוח תעוף מפה ולא תחזור יותר לבית ספר".

  למה הם כל כך שונאים אותי?!

  מה עשיתי?!

  אלוהים, למה החלטת להעניש אותי כך?

  נכנסתי לשירותים והנחתי את ידיי על הכיור. רציתי להקיא את נשמתי, להוציא את כל הרע שהצטבר בתוכי עד כה.

  הסתכלתי במראה וראיתי את עיניי הירוקות נוצצות מדמעות.

  בפעם הראשונה התעמקתי במראה שלי.

  האם אני יפה? האם אני מכוערת? אולי הילדים שונאים אותי כי אני מכוערת? אבל בעצם אני לא כל כך מכוערת, אולי אפילו לא מכוערת.

  שטפתי את פניי ויצאתי החוצה, היה קר.

  הילכתי במדרכה שחיברה בין התיכון לחטיבת הביניים. כשפניתי לחזור שמעתי קול מוכר.

  הלכתי בעקבות הקול וראיתי את אביב.

  הוא עמד עם ילדה והחזיק את ידיו על מותניה.

  לא כל כך הבנתי על מה הייתה השיחה אבל לאחר שהוא גמר לדבר הוא התקרב אליה והתחיל לנשק אותה בלהט.

  הרגשתי את דמעותיי זולגות שוב ורצתי כמה שיותר מהמחזה שראיתי זה עתה.

  ממה ציפיתי בדיוק?

  שהוא יאהב אותי?

  כן בטח. הוא כנראה כבר בכלל שכח ממני.

  כנראה שאביב שמע אותי רצה מכיוון שהוא צעק לי והחל לרוץ אחרי. המשכתי לרוץ ובכלל לא רציתי לעצור.

  בסופו של דבר הוא השיג אותי.

  "היי דניאלה, מה קרה?", הוא שאל מבוהל.

  "כלום", העלתי חיוך עצוב על פני, "מאוד קר אז החלו לרדת לי דמעות".

  "אז למה ברחת לי ולא עצרת?"

  "לא שמעתי אותך", עניתי בניסיון כושל לקול משכנע.

  "טוב. תקשיבי אם קרה משהו אז תדעי שאני פה, אבל עכשיו אני פשוט חייב ללכת", הוא הביט בנערה שחיכתה לו ליד העץ הרחוק, הילדה שהוא נישק אותה בכזה להט.

  פניתי לבניין שלי. ניסיתי להעלות חיוך כדי שאף אחד לא יחשוב שבכיתי כל כך.

  נשבר לי הלב.

  ידעתי שרק בחלומות אני והוא יכולנו להיות ביחד, אבל בכל זאת קיוויתי.

 

 זהו, מישל 3>

נכתב על ידי מישלונ. , 31/1/2008 14:28  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תשובות לשאלון השבועי


איפה את רואה את עצמך 20 שנה מהיום?
סופרת, נשואה.

באיזה מקצוע את רוצה לעבוד בעתיד?
סופרת/מדענית.

מה החלום האחרון שחלמת (בלילה)?
תעודה שנגנבה ממני.

האם את חולמת לעיתים בהקיץ?
אממ.. לעיתים רחוקות.

זרקת אי פעם מטבע לבאר / מזרקת משאלות?
לא.

האם גילית למישהו את החלום שהכי חשוב לך?
לא.

מהו הסיוט האחרון שהיה לך?
נופלת מהבניין ואף אחד לא מציל אותי.

מה הדבר הכי נורא שהיית מייחלת לאדם שאת הכי שונאת?
שיאבד את כל קרוביו.

האם היה לך אי פעם דה-ג’וו?
כן.

נכתב על ידי מישלונ. , 29/1/2008 18:05  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק שביעי D:


אז אממ.. שלום ^^

מחר התעודות יאי!! :]

הנה הפרק השביעי:

 

7. יום הולדת

 

  הלכתי לי בשקט לבית ספר. מחשבות שונות עברו בראשי, אבל ידעתי שאני צריכה להיות שמחה, בשביל טניה.

  נכנסתי לכיתה, הנחתי את הבלונים על הכיסא של טניה והתיישבתי בכיסא שלי. ניסיתי להכריח את עצמי לחייך אבל לא כל כך הלך לי, במיוחד עם כל הבנים שצעקו לעברי שטויות.

  כשטניה נכנסה לכיתה רצתי לכיוונה וקפצתי עליה בצווחות.

  "מזל טוב, טניושקה!!!"

  "תודה תודה, מאמי שלי", אמרה לי טניה ומחצה אותי עם חיבוקה.

  היא שמה את תיקה ליד השולחן והתחילה בפתיחת המתנה שלי. על השולחן שלה נחו עוד שלוש מתנות מעוד כמה ידידות שלה.

  כשטניה הצליחה לפתוח את המתנה, היא צווחה והדביקה לי נשיקה על הלחי.

  "אני לא מאמינה! אני פשוט לא מאמינה! שנים חיפשתי את הדיסק הזה ואת קנית לי אותו!"

  "ידעתי שתאהבי את זה, עברתי בכל החנויות עד שסוף כל סוף המוכר הלך לבדוק במחסן ואחרי 10 דקות שחיכיתי הוא מצא. את לא יודעת מה עברתי, החנויות האלה ממש אכזריות!"

  טניה צחקה וחיבקה אותי שוב.

  בסוף היום הלכתי אל טניה ונשארתי אצלה עד מאוחר.

  הכנו ביחד אוכל ושיחקנו עם רונן, שמענו מיליון אלף פעם את הדיסק החדש וכל פעם מחדש כששמענו את השיר האהוב עליה היא צעקה.

  בסוף הייתי צריכה ללכת הביתה. גיליתי שספיר לא הייתה בבית מהבוקר.

  נכנסתי לחדר והנחתי את התיק. הלכתי לראות מה יוני עושה וראיתי אותו ישן במתיקות ונחירות חלושות נשמעו מכיוונו. כשהלכתי לבדוק בחדר של חן ורועי ראיתי אותם ישנים גם כן. חן בכלל שכב על הרצפה, כנראה שוב פעם נפל בגלל החלומות המטורפים שלו.

  כשנכנסתי לחדר של אבא ואמא הופתעתי לגלות שאבא ישב ליד שולחנו, עם הטלפון ביד. ניגשתי אליו ולקח לי זמן לגרום לו להבחין שאני נמצאת בחדר. אמרתי לו שחזרתי אבל הוא רק הנהן וחזר לשרבט משהו על דף.

  יצאתי מאוכזבת מהחדר והחלטתי להתקשר לנייד של  ספיר.

  'היי, הגעתם לפלאפון של ספיר המאגניבה, חח לא סתם. הגעתם לפלאפון של ספיר ואם אתם ממש חייבים לדבר איתי אז אתם מוזמנים לצאת לחפש אותי במרחבי כדור הארץ. טוב אני לא אמשיך לחפור אז פשוט ביי'.

  התחלתי להיות מעט מודאגת, ספיר בדרך כלל אף פעם לא נעדרה מהבית למשך כל כך הרבה זמן, אבל אפשר היה לצפות ממנה לעשות משהו כזה.

  החלטתי להשאיר לה הודעה.

  'היי זאת דניאלה, איפה את? תתקשרי אלי ברגע שתשמעי את ההודעה הזאת'.

  נשכבתי על המיטה וחשבתי על אביב. מעניין מה הוא עושה עכשיו, האם הוא זוכר אותי?

  קיוויתי שהוא אכן זוכר. לפתע נשמע צלצול.

  ניגשתי במהירות לפלאפון שלי ועניתי.

  "הלו?"

  "מה רצית?", נשמע קולה הכעסני של ספיר.

  "רק רציתי לדעת איפה את. כי לא ידעתי איפה היית הבו-"

  "אני נמצאת איפה שאני  צריכה להיות ועכשיו אם תסלחי לי את מפריעה באמצע שיחה שלי ושל חברה", קטעה אותי ספיר.

  הופתעתי לגלות שאחרי הכל ספיר לא השתנתה, אלא באותו רגע שבו היא חיבקה אותי זאת בטח לא הייתה הספיר שאני מכירה.

  ניגשתי לאבא שוב והחלטתי לשאול אותו אם הוא יודע איפה ספיר נמצאת. הייתי כמעט בטוחה שהוא לא יודע.

  "אבא, אתה יודע אצל מי נמצאת ספיר?"

  "אממ.. בטח אצל זאתי, נו איך קוראים לה..? זאתי עם התלתלים..", ענה אבא כולו שקוע בתוך ערימת הדפים הגדולה שלו.

  "רויטל?"

  "כן, כן זאתי. עכשיו רונית תקשיבי, את מפריעה לי".

  "אני לא רונית אבא, אני דניאלה", עניתי בקול מאוד כעוס.

  "אה כן, דניאלה, סליחה".

  יצאתי מהחדר רותחת מכעס וננעלתי בחדר.

  באותו רגע צלצל הפלאפון שלי.

  "היי דדוש", אמרה לי בקול עליז טניה.

  "היי".

  "מה קורה חמודה שלי?"

  "לא סתם.. עוד פעם ההורים האלה שלי.."

  "אוח נו דני..", נאנחה טניה.

  "נחשי מה הפעם? אבא שלי בכלל שכח איך קוראים לי", גיחכתי בצורה מוגזמת.

  "רגע, אמא אני מדברת עם דניאלה! סליחה דדי, אמא שלי קראה לי. אין לי מה לומר בקשר לאבא שלך. אם הייתי בן אדם אחר לא הייתי מאמינה למשמע אוזניי. אולי תבואי לחיות אצלי?"

  "אני לא יודעת.. אחרי הכל זאת המשפחה שלי", עניתי בקול מיואש.

  "טוף דני, אני מבינה שאיתך אי אפשר להגיע לשום הסכמה אז כשתחליטי מה את רוצה לעשות בנוגע לזה תתקשרי אלי. נשיקות", אמרה טניה וניתקה.

  ידעתי שהיא לא כועסת עלי, פשוט מיואשת מכך שאני לא מצליחה להגיע להחלטה הנכונה כבר, לפי מה שהיא אומרת. אבל באמת שלא ידעתי לאן לפנות. מצד אחד טניה צודקת, במשפחה כזאת אין לי מה לחפש אבל מצד שני זה אחרי הכל זאת כן המשפחה שלי ואני אחרי הכל אוהבת אותה.

  ישבתי לי על המיטה וניהלתי דו שיח עם עצמי. צד אחד אמר שכדאי לי ללכת וצד שני אמר שהמקום היחיד שאני צריכה להישאר בו זה הבית, המשפחה.

  אם רק הייתה מגיעה לי כבר תשובה מהשמיים!

 

מישלונ הקפישונ P:

נכתב על ידי מישלונ. , 24/1/2008 17:39  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

5,282
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מגיל 14 עד 18 , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למישלונ. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מישלונ. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)