למי שלא זוכר הפרק האחרון נגמר בכך שאח של דניאלה נפגע בפיגוע.
23. האם זה הסוף?
לפתע נשמע צלצול מוכר. הרגשתי רטט בכיסי והבנתי שזהו הפלאפון.
"הלו?", עניתי בקול חלוש. ציפיתי לקולה של אמי אך היה זה גיא.
"היי, אני רוצה להיפגש איתך. תוכלי להיפגש איתי?"
"אממ.. אני לא.. זאת אומרת לא עכשיו-"
"..מתי תוכלי?", הוא שאל מצפה לתשובה.
"אני אתקשר אליך. אולי אפילו היום. ביי", עניתי בפיזור נפש.
ניתקתי את הטלפון, והנחתי אותו בכיסי. ילדה קטנה הסתכלה עלי בעיניים נוצצות, מנסה לחדור אל תוך מוחי.
"מה קל'ה לך?", שאלה אותי אותה ילדה, עם קול מתוק להפליא.
חייכתי אליה עם דמעות בעיניי וירדתי על ברכיי, בכדי להיות איתה באותו מישור.
"לא משהו מיוחד. כשתגיעי לגילי תביני.. את מחפשת מישהו?"
"אבא שלי נפטר אז אני ואמא פה", חייכה אלי בעצבות הילדה, בלי אפילו להבין את המשמעות של מות אביה.
"איפה אמא שלך? היא בטח דואגת לך", אמרתי ולקחתי את ידה החמימה של הילדה.
"היא מדברת עם הרופא. אני לא מבינה למה היא כל כך בוכה, הרי אבא מסתכל עלינו מהשמיים ורוצה לראות אותנו שמחים, שמחים על כך שעדיין יש לנו אחת את השנייה, שמחים על כך שאבא נמצא בגן עדן".
עצרתי את דמעותיי. היא עוד לא מבינה את הכל. כשהיא תגדל היא תבין ותבכה על מר גורל אביה. כל כך רציתי להיות כמוה עכשיו, לשמוח על העצב.
הובלתי אותה לאורך המסדרון, בעוד הילדה מכוונת אותי לחדר בו אמה נמצאה.
"איך קוראים לך?", שאלה אותי הילדה.
"דניאלה, ואיך לך?"
"לילך. אבא שלי לקח את השם הזה לכיוון אחר, כמו שאמא אמרה. הוא קרא לי כך כדי להראות את זה שאני שלו ושל אמא, 'לי ולך'".
פתאום הבנתי שבכלל אין לי מושג למה קראו לי דניאלה, אף פעם לא עניין אותי לדעת, או אולי פשוט אף פעם לא חשבתי על כך.
נפרדתי מהילדה ופניתי לחדר שבו אסף שכב. הילכתי באיטיות ונעצרתי ליד הכניסה. לא רציתי להיכנס לשם.
לפתע שמעתי צעדים מהירים מאחוריי, הסתובבתי וראיתי את פניה של אמי, אטומים מבחוץ ולא מביעים שום דאגה.
בלי לומר שלום או כל מילה אחרת, היא חלפה על פניי במהירות ונכנסה לעומקי החדר.
בלא שום רצון להכנס לחדר ההוא ולהיות ליד כולם בדממה מוחלטת, פסעתי לכיוון היציאה, מגבירה את מהירותי מצעד לצעד.
יצאתי החוצה, אל הרחוב העמוס, עם המכוניות הצופרות, האנשים הצועקים, התינוקות הבוכים, אמהות המחזיקות את יד ילדיהם ומריצות את הילדים ממקום אחד לאחר.
רצתי בלי לעצור, עוברת מרחקים עצומים עד שנעצרתי מתנשפת מול ביתו של גיא. הוצאתי בידיים רועדות את הפלאפון וחייגתי את מספרו של גיא.
"כן?", נשמע קולו של גיא.
"אתה.. יכול.. לרדת למטה", דיברתי עם התנשפויות חוזרות ונשנות.
"כן, אין בעיה".
לאחר מספר דקות יצא גיא. הוא התקרב לנשק אותי, אך התרחקתי ממנו.
"תקשיב, אני באמת לא רוצה לפגוע בך, אבל זה פשוט לא ילך בינינו. כמה שלא ניסיתי להתחיל לאהוב אותך, לא הלך לי ואני לא רוצה להמשיך לנהל קשר כזה, כי זה פוגע בך. תדע שאני באמת אוהבת אותך כידיד אבל לא יותר מזה".
הוא שתק רגעים אחדים אבל לאחר מכן חייך.
"אני מבין אותך, אל תדאגי, הכל בסדר בינינו", הוא ניגש וחיבק אותי.
חיבקתי אותו בחיבה רבה ונפרדנו לשלום כידידים.
מאוד שימח אותי שזאת הייתה תגובתו, והלכתי באיטיות לביתי עם הקלה מעטה.
פתחתי עם המפתחות את הבית והרגשתי את השקט מציף אותי במחשבות. הבית כמו נידם מאותו רגע שאני וספיר ראינו את החדשות המרעישות.
הרגשתי את עצמי אגואיסטית על כך שלא הייתי עכשיו עם כל המשפחה ליד אסף, אבל פשוט לא יכולתי לסבול להיות לידם.
ניגשתי לשטיח בסלון ונשכבתי עליו. סגרתי את עיניי ונרדמתי בשקט המוחלט ששרר בבית.
מישל3:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.