היה הייתה פעם ילדה. חמודה, קטנה, שקטה. הימים חלפו, היא גדלה והתפתחה, פיתחה מחשבה שונה מאחרים. הוריה שלחו אותה ללמוד בלט, היא נענתה ברצון. חמש שנים חלפו, בעודה לומדת באינטנסיביות כל יום, חוזרת על כל תרגיל ומאושרת מכל רגע שהיא בילתה בבגד גוף ונעלי בלט. כולם ציפו ממנה עתיד מזהיר בתחום הריקוד. אך יום בהיר אחד, החליטה אותה ילדה לוותר על הכל, על כל מה שתפס את מחשבתה בחמש שנים האחרונות. כולם לא ידעו מה להגיד, המורה ניסתה לשכנע להישאר, לא לוותר על הכישרון שיש לה. אך היא עמדה בשלה וכעבור חודש היא נפרדה מהבלט. היא עלתה לכיתה א', ביחד עם חברתה הטובה ביותר שהכירה מהגן, שתיהן מאושרות על כך שהן נשארו ביחד. שנים עברו, קשיים שונים ושמחות מילאו את ליבה ובנו את דמותה. ילדה שקטה, תמימה, המקשיבה לכל בן אדם, לא מערבת את עצמה בשום דבר, מוכנה לעזור לכל אחד בכל צרה. ילדה מקסימה כינו אותה. היא באמת הייתה כזו. בעודה גדלה, היא איבדה הרבה דברים חשובים והשאירה אותם בעבר, עושה הכל למען חבריה הנצחיים. הייתה היא בטוחה שכל זה יבוא לטובתה, ואולי כך היא צדקה, היא גדלה לנערה, מלאת אנרגיות, שברירית אך גם מאוד יציבה.
סיפור שקצת מתאר אותי, לא?
טוב נו, זה סיפור עלי.
עריכה:
משפחה מפגרת. שונאת אתכם.
שום יום לא יכול לעבור בצורה טובה, הוא חייב להשתבש איכשהו. ><
מישל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.