"damn life is keeping me out of nowhere"
אני מרגישה שאין אף אחד בעולם הזה שבאמת אוהב אותי. או שלפחות מכבד אותי.
אם יש אחד כזה אז למה הוא לא מראה לי את זה? למה אני תמיד צריכה להרגיש דחויה?
זה כל כך כבר נמאס עלי. אני לא יכולה לסבול יותר את זה. אני באמת לא יודעת איך אני אשרוד.
אם יכולתי להחליף אווירה, להחליף סביבה, או לעשות שינוי משמעותי בחיי הכל היה יכול להשתפר וזה באמת כך.
עוד 20 יום נגמרת לה שנת לימודים מפרכת ולא נעימה במיוחד. הרבה שינויים עברו בה,- פגשתי אנשים חדשים (חלקם בסדר, חלקם לא), למדתי להכיר יותר טוב את החברים שלי ולהבין עם מי אני רוצה להיות ועם מי לא, למדתי לכבד יותר את סביבתי, התבגרתי- שינויים שהשפיעו לא רק עלי.
בכל מקרה, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. אני כבר לא יודעת מי הם החברים שלי. אני כבר לא יודעת מי אני. בכלל, למה אני כותבת את הפוסט הזה? אני מנסה להוכיח פה למישהו משהו או להאשים? לא יודעת.. חלק מאלה שקוראים פה לוקחים את זה כעוד פוסט דכאוני שמיכל כותבת, אבל זה לא כך. זה באמת מה שאני מרגישה וכל אלה שאומרים שהם אוהבים אותי וכל זה, אני לא תמיד רואה את זה, מילים בשבילי הם לא הכל. אם אתם רוצים להיות איתי אז תראו את זה, אל תגידו סתם ובסופו של דבר אני ארוץ אחריכם. זה ימאס עלי בשלב כלשהו, גם אני בן אדם וגם אני רוצה שיאהבו אותי ולא יבואו אלי רק בדרישות. זה שאני עושה דברים שאתם לא, לא אומר שאני עשיתי את זה בשבילכם- זה ממש לא זה. אני עושה דברים רק בשביל עצמי, ולא בשבילכם.
בכל מקרה אין לי מה לכתוב יותר, אולי יש אבל זה לא יצא לי במילים.
פרק פוסט הבא.
מישל S:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.