טוב אז מה קרה אצלי בזמן שלא עידכנתי:
- ערב יום העצמאות עבר חלקית טוב- חלקית רע. בערך ב-19:00 הלכתי לניצן ושם היה נחמד. אכלנו, ראינו את הטקס בטלוויזיה חלקית ואז יצאנו החוצה. הלכנו לפגוש את הדר ועוד שני חברים שלה ודיברנו. לאחר מכן פנינו לכיוון הרצל, למרות שהיו התנגדויות. בערך באמצע הדרך החלטנו לחזור בחזרה וללכת לפארק בשכונה שלי. הלכנו והיינו שם בעוד מרחוק עמדו הבנים מהכיתה הקודמת שלי וריססו. כשבאנו להתנדנד על הנדנדות והתנדנדו קצת, הבנים התחילו לרוץ אחרינו עם הספריים ואנחנו ברחנו. רציתי להיכנס ללובי של הבניין שלי אך שניים מהם הגיעו והתיזו עלי ספריי. התמלאתי כולי בספריי והתעצבנתי נורא. עליתי הביתה, כיבסתי את הבגדים ושכחתי ששמתי בכיס את הפלאפון שלי. הוא נרטב כמובן והפסיק לפעול. אחרי כמה ימים הוא חזר לעבוד אבל עדיין הוא פגום.
- ביום שבת האחרון באו אלינו איזה 30 אורחים בכדי לחגוג את היומולדת של אמא וסבתא שלי. היה ערב עמוס אבל גם די נחמד. הייתי הבייביסיטר של כל הקטנים ואפילו הגדולים (!). זה היה נורא לרדוף אחרי כולם ולוודא שהחדר שלי עוד נמצא במקומו. הם התנפלו לי על המחשב וכמעט רצחו אותו בדם קר ><.
אז אממ.. היום יש לביג סיס שלי (גלי) יומולדת#%@$@#!$@@
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
מזל טוב מזל טוב מזל טוב מזל טוב
שתהיה לך שנה נפלאה ושיתגשמו כל משאלותיים! D:
אני תמיד תמיד תמיד אשאר ליל סיס שלך ואני אוהבת אותך המוןהמוןהמוןהמון~~~~~~
3333333333333333333333333333333333333333333333333333333333333333333>
אז הנה לו פרק (מצטערת שלא עידכנתי שנים \:)
22. הציפייה
שעות ארוכות בילינו בבית; פעם יושבים, פעם צופים בטלוויזיה, פעם מדברים ופעם שקטים.
אחרי שעה בערך התחילו לשדר בטלוויזיה שמות הרוגים ופצועים. התיישבנו על הספה ועקבנו אחרי השורה שנעה בתחתית המסך וגזלה מספר רב של חיי אדם וגרמה לאבל של משפחתו.
ישבתי וכססתי ציפורניים, מתפללת ששמו לא יופיע.
לאחר עשר דקות, כשהשורה התחילה לחזור על שמות הנפגעים וההרוגים, הבנו שבינתיים לא ידוע על שמו של אסף ולכן החלטנו להתקשר לבית החולים.
אבא לקח את הטלפון וחייג באיטיות לבית החולים.
הקשבנו לשיחתו והסתכלנו על הבעת פרצופו. הפרצוף הנוקשה לא השתנה ונשאר כמו שהוא היה לאחר שאבי סגר את הטלפון.
"מה היא אמרה?", שאלנו בו זמנית אני ותמר.
"היא אמרה שבינתיים אין בידיה נתונים על פצועים ולכן לדעתה אנחנו צריכים לנסוע לבית החולים ולבדוק מה קורה שם".
חצי שעה לאחר מכן היינו כבר בדרכנו לבית החולים בתל אביב.
אני ותמר ישבנו במושבים מאחור בעוד תמר מקשיבה למוזיקה. ניסיתי לשבת רגועה ולחשוב רק על טוב.
הייתי שרויה במתח רב וציפיתי כבר בקוצר רוח לראות את אסף עומד זקוף במדי הצבא שלו.
כשהגענו לבית החולים לבי התחיל לפעום בפראות. אנשים רבים נכנסו ויצאו, חלקם עם תינוק בידיים, חלקם המומים, חלקם עם חלק שבור בגוף והיו אף שבכו.
נכנסו בדלת ופסענו אחר אבי. הלכנו בצעדים מהירים, עוברים מסדרונות ארוכים שמאות אנשים פצועים עברו בהם כל שבוע.
נכנסנו למיון והעליתי את עיניי לכיוון האנשים שישבו. חיפשתי במבטי את אסף אך ציפיתי לא למצוא אותו שם. אנשים רבים הסתכלו עלי במבט אומלל וריחמתי עליהם.
לאחר שעברנו את כל אותם אנשים שחיכו לטיפול הרופא, הגענו לאזור שישבו בו המזכירות. נעמדנו בתור הקצר ביותר וחיכינו לתורנו. משמאלי עמדה אישה וצעקה על המזכירה.
פתאום נזכרתי באמא שלי והחלטתי לשאול את אבא.
"איפה אמא? היא לא אמורה לבוא עכשיו?"
"לא יודע, לא שאלתי אותה", ענה לי אבא בקול משועמם.
הוצאתי את הפלאפון מכיסי והבנתי שזה הזמן המתאים להתקשר אליה.
"אמא, את לא אמורה לבוא?"
"לאן לבוא?", נשמע קולה החוסר ענייני של אמא.
"לבית חולים!"
"אני לא יודעת, יש לי הרבה עבודה עכשיו".
"אבל אמא, מדובר בבן שלך! איך לא איכפת לך?"
"בטח שאיכפת לי! אני אבוא מתי שיהיה לי זמן".
ניתקתי ברוגז את הפלאפון והפניתי את מבטי לכיוון הקיר. הרגשתי את מבטה של תמר נעוץ בי והפניתי באיטיות את מבטי לכיוונה.
היא חייכה אלי חיוך עצוב והחזירה את מבטה לאישה שעדיין המשיכה לצעוק על המזכירה שישבה ולא ידעה מה לעשות.
כשהגיעה תורנו אבי ביקש ממני ומתמר להתרחק וניגשנו לשבת על הכיסאות הפנויים שעמדו די רחוק ולא יכולנו לשמוע מה אבא אומר.
אנשים פצועים הוכנסו לבית החולים, חלקם עם פצעים מזוויעים. לאחר מספר דקות התחילו להכניס חיילים פצועים למיון. לא רציתי למצוא ביניהם את אסף לכן הרכנתי את ראשי ועצמתי את עיניי.
"אין פה את אסף", לחשה לי תמר באוזן. נשמתי לרווחה ופקחתי את עיניי חזרה.
כשאבי הגיע הוא ביקש מאיתנו לקום והתחיל ללכת לכיוון השני ולא לכיוון היציאה. 'מה קרה?', שאלתי בליבי. הלכנו אחריו, בעודנו עוברים חדרים רבים. עלינו במעלית לקומה העליונה ותמר אזרה אומץ לשאול את אבא.
"לאן אנחנו הולכים?". אבי לא ענה והמשיך להקיש במקשים של הפלאפון שלו.
כשדלתות המעלית נפתחו מצאנו את עצמנו במסדרון ארוך יותר מלמטה שנמשך לכל אורך הבניין ובצידיו היה מספר גדול של דלתות.
ליד אחד מהחדרים נעצרנו ונכנסנו אחרי אבא.
שורה של מיטות הייתה מולנו ובה שכבו בחורים צעירים ישנים.
נעצרנו במיטה אחת לפני האחרונה ומולי נח בן אדם מוכר. זה היה אסף.
ליבי הפסיק לפעום והבטתי בפניו החיוורות של אסף.
תחבושות עטפו את גופו ורק ראשו היה ללא תחבושת. לא יכולתי להביט באותו מראה מזעזע ורצתי בטירוף מהחדר. המשכתי לרוץ במסדרון, מנסה לשכוח את כל מה שקרה עכשיו, כאילו לא היה שום פיצוץ, כאילו אסף עוד נמצא בבית מחייך וצוחק.
נעצרתי והבטתי מהחלון, איך ייתכן שזה אסף ששוכב לו שמה מחוסר הכרה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.