אז הנה החופש עבר, אפשר לומר שנהנתי, לפחות היה לי מה לעשות ברוב הימים ולא להיתקע מול המחשב.
נפגשתי עם חברים, הלכנו לבאולינג והיה כיף.
הייתי אצל אחותי אחרי שלא ראיתי אותה מחנוכה ויניב הקטנטן כל כך גדל. הוא התינוק הכי חמוד שקיים בכל היקום!! יש לו עיניים עצומות ולחיים גדולות XD. הוא אכל את השוקולד הראשון שלו כשהיינו אצלו והוא כולו נמרח בשוקולד (חובבן שוקולד שכמותו XD). נהנתי איתו ועם שני אחייני האחרים.
בחופש, בזמני הפנוי, חשבתי קצת על עצמי ועל הסביבה שלי.
בזמן האחרון אני מרגישה כמה אנשים שקרובים אלי יותר מתמיד. אנשים שאני יודעת שכן מעניין להם להיות איתי וגם לי טוב להיות איתם.
אני מרגישה טוב לאחרונה. אני לא מבואסת.
אבל הנה הגיעה החזרה לבית ספר, אחרי חופש יחסית ארוך ואני מקווה שהמצב רוח הזה לא ישתנה לי.
מייאו, בצפר ><.
מה דעתך על כסף? כסף זהו אמצעי חשוב אבל הוא לא באמת מעסיק אותי. אני לא בזבזנית אבל אני גם לא קמצנית.
האם לדעתך ניתן להיות מאושרת אם את עשירה? אמממ.. יש אנשים שבשבילם כסף זה שיא האושר, אבל בשבילי כסף זהו דבר חשוב מאוד בימינו אבל לא החשוב ביותר. למרות שכמובן שאם רוצים חיים טובים צריך כסף.
אם היה לך כרגע מליון שקל מה היית עושה איתם? אהמדרייקבלאהמ D< אבל חוץ מדרייק בל הייתי גם תורמת כסף וקונה לעצמי מכונית D:.
האם לדעתך כסף קונה הכול? לא הכל, כסף לא קונה בני אדם. לפחות לא בני אדם מסוימים.
אם היית יכולה לבטל את עניין המעמדות (עניים ועשירים) היית עושה זאת? כן!!!!!!!!1111111111111אחדאחד. הייתי רוצה שלכל האנשים יהיה מעמד שווה.
האם את מקבלת דמי כיס? יאפ, אבל לא בקביעות.
האם את עובדת? אם כן במה? לא, אני לא עובדת ><.
מהי הדרך הטובה ביותר לדעתך לעשות כסף?
למצוא עבודה טובה ושאתה נהנה ממנה.
האם לדעתך יש פיתרון לאלפי הקבצנים שיש בארץ? אם כן,מהו? נימ.. אין לי רעיון טוב שבאמת יעזור ובטוח שלמדינה לא בדיוק איכפת מהם אבל אם הייתי יכולה הייתי מקימה בתים מיוחדים שישרתו את הקבצנים וייתנו להם אוכל ובתמורה הקבצנים יעבדו ולא יקבלו הכל חינם.
לסיכום,האם את חושבת שלאהוב כסף, זו תכונה שטחית? אמממ.. בני אדם שמכורים לכסף כמו אנשים שעל סמים הם שטחיים. אבל אנשים שאוהבים כסף במידה קטנה ולא חושבים על כסף רק כל היום הם אנשים נורמליים.
טוב, הגענו לקטע של הפרק. אני כל כך כל כך מצטערת שלא כתבתי פרק הרבה מאוד זמן ><. לא היה לי בכלל כוח ואפילו לא התחשק לי. החופש הזה היה די עמוס ולא בדיוק מצאתי את הזמן הפנוי לכתוב את הפרק וגם כשהיה לי זמן לא התחשק לי.
אבל הנה הפרק ואני אנסה לכתוב כמה פרקים בשבוע.
21. תגיד לי שאתה בסדר
"ספיר!!!", צעקתי, "ספיר, בואי מהר לסלון!"
"מה את רוצה ממני?!", נשמע קולה החד של ספיר.
"נו, תבואי דחוף!", צעקתי בעודי שקועה בצפייה במסך הטלוויזיה.
דלת חדרה של ספיר נפתחה והיא התחילה לצעוד לכיווני.
"מה רצית?", היא שאלה.
סימנתי לה עם ראשי לכיוון הטלוויזיה ולכיוון השורה שהייתה בתחתית המסך. היא הביטה למסך ועינייה התרחבו.
"תני לי את הטלפון, תני לי את הטלפון מהר!", היא קראה.
הרי מדובר בטלוויזיה על הבסיס של אסף. לא רגע, זאת בטח טעות.
חיכיתי בציפייה רבה לתשובתה של המזכירה שספיר דיברה איתה.
לא ראיתי שום שינוי בעינייה של ספיר ונבהלתי. חיכיתי בדממה עד שספיר טרקה את הטלפון והסתכלה אל עבר החלל.
"נו..? מה היא אמרה?", שאלתי בחרדה.
"הפיצוץ היה בבסיס של אסף ועדיין לא יודעים את מספר הפצועים", היא ענתה לי בשקט.
כל חלקיי גופי התמוטטו. הבטתי לאותה נקודה שספיר הסתכלה עליה וראיתי בתוכי את חיוכו של אסף.
"צריך להתקשר לאמא ואבא, לא?", שאלתי באיטיות.
"כאילו שאיכפת להם!", היא צעקה, "כל החיים לא היה איכפת להם מה אנחנו עושים, כל הזמן הם רק היום עסוקים בעבודה שלהם ואומרים 'אנחנו רוצים להשיג לכם עתיד טוב יותר'. הם רק שיבשו לנו את העתיד!".
"אבל צריך בכל זאת להתקשר ספיר. הם ההורים שלנו".
"הם כבר לא ההורים שלי! אין לי שום קשר איתם!", קראה ספיר ודמעות החלו לזלוג מתוך עינייה, מורידים לאט את כל האיפור.
הרמתי את הטלפון וחייגתי את המספר טלפון של אבא.
רגעים ארוכים עברו עד שאבא ענה.
"כן?", נשמע קולו הרגיל של אבי. מעניין מה תהיה התגובה שלו לאחר שהוא ישמע מה קרה.
"אבא, הרגע בחדשות אמרו שהיה פיצוץ בבסיס של אסף", סגרתי את עיניי וחיכיתי לתשובתו.
דממה נפלה בשיחתנו ותיארתי בראשי את פרצופו. בעצם לא ידעתי איך פרצופו נראה, הרי הם בכלל לא דאגו לנו כל הזמן הזה.
"אני בא הביתה", נשמע קולו החלול של אבי ולאחר מכן השיחה נותקה.
"מה הוא אמר?", שאלה אותי ספיר.
"הוא בא הביתה", עניתי וירדתי מהספה. התחלתי ללכת לכיוון חדרי, אך חדרו של אסף תפס את עיניי.
הלכתי לאורך המסדרון החשוך למחצה שהוביל לחדרים השונים שבכל אחד מהם היו חיים אחרים.
פתחתי את הדלת החומה שעליה היו שלטים שכבר התיישנו ולא היוו שום חשיבות לחייו כעת. בזיכרוני עלתה התמונה כאשר הוא היה עוד עם הלהקה והיה כל יום בא ומנגן על הגיטרה השחורה שלו. אני זוכרת איך הייתי מביטה אליו באהדה ומקווה שיום אחד אני אהיה דומה לו.
בחדר עמדה הגיטרה ואור השמש גרם לה לנצוץ. העברתי את ידי על המיתרים והשמעתי צליל דהוי ולא מובן.
הרמתי את הגיטרה והתחלתי לנגן את השיר שאסף לימד אותי שהוא הלחין.
בעודי שקועה בהחלפת האקורדים והקשבה למוזיקה, התקרבה ספיר לדלת בלא הרגשתי.
לאחר סיום השיר הבטתי אל עבר החלון וראיתי את השתקפותה של ספיר. הזזתי את ראשי לכיוון הדלת וראיתי את ספיר מחייכת ובוכה.
נעמדתי וניגשתי לחבק אותה.
למה אנחנו מצליחות להתחבר רק ברגעים הלא נעימים?
לאחר חצי שעה בה אני וספיר ישבנו וצפינו בחדשות, אבא הגיע. הוא הניח את תיקו ליד הדלת והוריד את נעליו. לאחר מכן הוא התיישב לידינו ולא דיבר. אם מישהו שאנחנו לא מכירים היה בא ומסתכל עלינו, הוא היה אומר שאבינו הוא איש זר שאנחנו לא מכירות.
"אז.. מה אומרים?", אבי שאל בקול מהוסס.
"אין בינתיים שמות נפגעים", עניתי לו.
ישבנו יחדיו בלי לדעת מה לומר ובהינו בטלוויזיה.
"איפה אמא?", שברה ספיר את השתיקה.
"היא בעבודה".
"ואפילו לא איכפת לה שהבן שלה נמצא במקום שהיה בו פיצוץ!?", התפרצה ספיר.
"אני לא יודע מה להגיד לך", אמר אבא בקול שקט כמו ילד קטן.
"אני לא מבינה איך בכלל אתם נחשבים להורים! לא איכפת לכם מאיתנו, אתם רק בעבודה כל היום, אתם בקושי מכירים אותנו ויוני גם בטח בכלל כבר לא מכיר אתכם!".
"ספיר, אנחנו מאוד דואגים לעתידכם בכך שאנחנו מספקים לכם את כל הצרכים שילד רק היה חולם עליהם! איך את יכולה להגיד לנו דבר כזה?! אנחנו כל היום שוברים את הראש רק בכדי שאתם תוכלו לקנות רק מה שתרצו, שתוכלו לקבל מה שאתם רוצים!"
"אז זהו! שאתם רק שוברים את הראש כל הזמן על מה לקנות לנו, אבל את היחס שאנחנו מצפים מכם אתם לא נותנים!", צעקה ספיר וברחה לחדר.
נשארתי לשבת ליד אבי שישב בשקט כמוני. כך ישבנו וצפינו בטלוויזיה בעוד רק השדרנית מדברת ואנחנו דוממים.
עשיתי עיצובון חדש DDDD: מה דעתכם?
מישלונ(:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.