16. איפה היית כל השנים?
חיכינו שעות רבות בציפייה מטורפת.
השמש כבר התחילה לזרוח והופיעו קרניה הראשונים שהאירו חלושות את כל הארץ השקטה.
מדי פעם יצאו הרופאים והיינו בטוחים שהם באים לכיווננו עד שהם עברו אותנו וניגשו לאנשים אחרים שישבו על הכיסאות לידנו.
כל פעם נאנחנו מחדש וחזרנו לשתוק, סגורים בתוך המחשבות.
רצו בתוכי כל מיני מחשבות וניסיתי להדחיק אותם כמה שיותר רחוק כי הדבר היחד שהיה חשוב לי עכשיו היה לחשוב על טניה, לקוות שהכל בסדר איתה.
כל האיברים בתוכי התהפכו ופעלו בלי הפסק, בניסיון לא לתת לי להירדם. הייתי מאוד עייפה מכל מה שקרה לי בשעות האחרונות וידעתי שדבר ראשון שאני עושה כשאני מגיעה הביתה זה לישון.
בשלב מסוים פניתי לשירותים, כי לא יכולתי להתאפק יותר. הילכתי במסדרון הארוך והלא נגמר ועברתי ליד המון חדרים של חולים ששכבו להם שם מסיבות רבות. חלקם ישנו, בגלל השעה המאוחרת, חלקם נשמו נשימות כבדות וחלקם שכבו בלי לנוע עם עיניים פתוחות וכשעברתי לידיהם הם הפנו את מבטם אלי באיטיות, כנראה ציפו לקרוב משפחה שלהם שאולי החליט לבוא לבקר אותם.
עברתי ליד חדר טיפול נמרץ וליבי פעם בקצב מהיר.
ידעתי שאיפשהוא שם שוכבת לה טניה, אולי מחוסרת הכרה ואולי ישנה.
רציתי להיכנס לחדר ולחבק אותה חזק, ולהגיד לה, גם אם היא לא שומעת אותי, שאני מאוד אוהבת אותה ושאני כבר מחכה לרגע שהיא תפקח את עיניה ותחזור להיות כמו שהיא הייתה.
פתאום עלתה בי המחשבה שאולי היא לא תחזור להיות כמו שהיא הייתה פעם.
המחשבה הזאת אכלה אותי מבפנים ולא נתנה לי מנוח. העפתי אץ המחשבה בכוח מהמוח שלי וחסמתי את כניסתה אלי בשער ברזל גדול.
כשהגעתי לשירותים ופתחתי באיטיות את הדלת החורקת, הבחנתי במנקה. אני לא הייתי רוצה שתהיה לי עבודה כזאת, לנקות בבית חולים ולראות את כל החולים האלה שמובאים לבית החולים ולפעמים אף לא חוזרים לבתיהם.
היא ניקתה לה את הרצפה וכשהיא הבחינה בי היא הפסיקה לנקות והזיזה את כל חפצי הניקוי שלה הצידה בכדי לתת לי לעבור.
"תודה", לחשתי לה וחייכתי.
היא החזירה לי חיוך וחזרה לנקות.
נכנסתי לתא השירותים המצוחצח והוצאתי את הפלאפון. על הצג הופיע שמו של גיא והחלטתי שזה הזמן להתקשר אליו.
"הלו?", נשמע קולו הישנוני של גיא.
שכחתי לגמרי שהשעה כבר הייתה מאוד מאוחרת.
"אוי, אני כל כך מצטערת שהערתי אותך", אמרתי.
"אני בבית החולים עם אמא של טניה, קרתה לטניה תאונה..", אמרתי בקול עצוב.
"כן, כתבת לי בהודעה. איך היא? הכל בסדר?".
"עוד לא יודעים, הרופא אמר שמצבה קשה מאוד".
"אוי..".
זהו, זה כל מה שיש לך להגיד?!
רציתי באותו רגע לצרוח עליו את זה, אבל ידעתי שזאת לא אשמתו, הוא הרי במילא אף פעם לא היה ידיד טוב של טניה.
"אז.. איך את?", שאל אותי גיא בקול מהסס.
"לא יודעת, חרא. איך אתה?"
"אני אממ.. בסדר, רק עצוב לשמוע את מה קרה לטניה".
"טוב נראה לי שעדיף לי ללכת, אז אולי נתראה מחר בבית ספר", אמרתי בקול מהיר.
"אוקיי, ביי".
ידעתי שהוא רצה להוסיף עוד איזה משפט, שמעתי לפי קולו. הוא בטח מתחיל לשנוא אותי והוא צודק, כי אני לא חברה טובה. בכל הזמן הזה כמעט ולא נפגשנו ואני גם מאוד קרירה אליו.
לא הייתי צריכה להסכים להיות חברה שלו מההתחלה, אני סתם רק ממשיכה לפגוע בו ולהיות עצוב.
יצאתי מתא השירותים ובהיתי במראה. השיער השחור שלי נראה רגיל, רק בכל זאת משהו השתנה במבט שלי.
שטפתי פנים ונאנחתי קלות.
נכנסתי שוב למסדרון, הפעם הלכתי בצעדים מהירים יותר.
כשהגעתי לחדר ההמתנה נוכחתי לדעת שאלכסנדרה לא ישבה באותו מקום כמו קודם.
חיפשתי אותה בין כל האנשים שישבו ולא מצאתי אותה בשום מקום.
ניגשתי לרופא אחד ושאלתי אותו אם הוא יודע מה מצבה של טניה ואם הוא יודע איפה אמא של טניה.
הוא חיפש בקלסר שהיה בידו, שהיה מלא דפים וחיפש את שמה של טניה.
לאחר חיפושים ממושכים הוא הודיע לי שהעבירו את טניה לחדר אחר ושמותר כבר לגשת אליה.
קפצתי מאושר ושאלתי אותו את המספר של החדר שלה.
הלכתי בצעדים מהירים וחיפשתי את החדר הרצוי.
כשהגעתי לחדר שחיפשתי עצרתי ולקחתי נשימה עמוקה.
בחדר שכבו שלוש בנות, גם הן חבולות בגופן, כולן ישנו. במיטה האחרונה שנמצאה ליד החלון ישבה לה אלכסנדרה ובמיטה שכבה לה טניה עם עיניים סגורות.
הצל שהיה לאלכסנדרה כל הערב נעלם ומעליו הופיע חיוך דק ודואג.
התיישבתי לידה והסתכלתי על טניה. היא הייתה מאוד חיוורת אך רגועה.
"הרופאים אמרו שמצבה השתפר ושהיא יוצאת כבר מכלל סכנה", לחשה לי אלכנסדרה.
בתוכי הכל התחיל לצהול ולצעוק 'היא יוצאת מכלל סכנה! היא יוצאת מכלל סכנה!'.
ישבנו וחיכינו בלי לדבר.
ברגע שהרגשתי שכבר כל גופי נרדם, היא פקחה את עינייה.
"אמא.. דניאלה..", היא אמרה בקול חלש.
"איך את מרגישה?", שאלה אלכסנדרה בקול חנוק מדמעות.
"מה קרה לי? איפה אני? איפה רונן".
"קרתה לך תאונה מתוקה. רונן אצל סבתא".
פתאום חלף לו צל בפניה של טניה.
"אבא.. חזר!", היא צעקה בקול הכי חזק שהיא יכלה ואיבדה את הכרתה.
אלכסנדרה רצה לקרוא לרופא ואני ישבתי בלי לנוע.
איך..? הוא זה שעשה לה את כל זה?
ישבתי המומה מול טניה ששכבה עם עיניים סגורות ונראתה מאוד מפוחדת.
מישל ^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.