לאחרונה אני ממש מושפעת מ-HIM,
אני מאוד מתחברת למילים של השירים שלהם וצורת הכתיבה מאוד משפיעה. היא גורמת לי לחשוב ולהיכנס לשיר.
ולנושא אחר;
לאחרונה אני מבינה פחות ופחות את החברים שלי.
משהו השתנה בהם, וגם בי. אני מרגישה שאנשים לא מתחברים אלי ופונים לאחרים.
במה טעיתי?
תמיד הייתי זאת שלא התחברו אליה ראשונה אלה תמיד דרך חברה אחרת,
אף אחד לא יגש אלי ויתחבר איתי ורק לאחר מכן ילך לחבר שעומד לידי.
למה?
מה כל כך שונה בי?
למה רוב הפעמים אני מוצאת את עצמי אשמה בבעיות של אחרים?
'מיכל, למה עשית ככה וככה? מיכל, תפסיקי את סתם מפריעה!'
אולי הגיע הזמן להודות לי על זה שאני כן תורמת לכם, שאני עוד חושבת ועוזרת לכם על אף היחס שלכם אלי ושוב זה לא כולם. יש תמיד את אלה שדווקא כן איכפת להם ממני.
רוב הזמן אני יוצאת פגועה בלי אפילו סיבה אמיתית אחת.
אנשים שסמכתי עליהם יותר מכולם בעולם הזה בזמן האחרון הולכים ומתרחקים ממני.
רוב הזמן אני צריכה לקדם את השיחה כדי שמישהו ימשיך לדבר איתי.
אני כל כך סומכת ומאמינה באנשים שלבסוף אני מוצאת את עצמי רחוקה ובודדה.
אז אולי הגיע הזמן לשנות את עצמי לחלוטין?
בזמן האחרון אני מרגישה שאני משעממת את כולם, אף אחד לא מגיב למה שאני אומרת (רוב הזמן).
ואולי כל זה בגלל שאני ביישנית?
אבל גם כשאני נפתחת בפני אנשים רובם מסתכלים עלי כאילו נחתתי מהירח. תמיד מה שאני אומרת לא מצחיק ולא שווה הקשבה.
אז אולי אני מגזימה, אבל זה שאני מרגישה לאחרונה, זה מה שאתם משדרים אלי.
Kill and tell, baby we’re bleeding well.. in hell
12. איפה אתם?
"מה קרה?", נכנסתי כולי מתנשפת לבית.
"אני לא יודע איפה חן ורועי! התקשרתי כבר לכל החברים שלהם ואף אחד לא יודע איפה הם!", ענה לי אסף בבהלה, "ספיר ירדה לבדוק בפארק".
"לאן הם יכלו להיעלם? התקשרת לאמא ואבא?"
"הפלאפונים שלהם מכובים, הם שוב כנראה בפגישות האלה שלהם", ענה לי אסף בעצבנות.
הרגשתי בתוכי כעס.
בפעם הראשונה הבנתי שאחרי הכל ההורים שלי בכלל לא בסדר. הם אשמים בהיעלמותם של חן ורועי, הם לא חינכו אותם כמו שצריך.
ואני? גם אצלי חסרים המון חלקים מפאזל שלא הושלם, מחיים שחלק גדול מאוד מהם חסר.
לא נתתי למחשבות שלי להעסיק אותי ורצתי לחדרם.
רציתי למצוא אולי איזשהו רמז להיעדרותם.
העפתי לצדדים ניירות וכריות שהיו מפוזרות בכל החדר, שום סימן לרמז כלשהוא לא היה.
הרגשתי את הדמעות שלי מתאספות מסביב לעיני, בזמן האחרון הן תופסות אצלי חלק חשוב מהחיים.
למה הם היו חייבים להיעלם?
למה הכל קורה בדרך כזאת?
נכנסתי לסלון, אסף ישב וניסה לטלפן להוריי .
'נו תענו כבר, תענו', התפללתי בתוכי.
יצאתי מהבית ורצתי לעבר הפארק. מרחוק ראיתי את ספיר מחפשת ומדי פעם צועקת את שמותיהם. ניגשתי אליה בריצה.
היא הביטה בי לרגע קצר ולאחר מכן היא רצה לפינה אחרת לחפש.
התיישבתי על אבן והסתכלתי לשמיים. התפללתי בתוך תוכי שנמצא אותם וכל רגעי ההלם האלה יעברו כבר.
העננים שעברו באיטיות מעלי לא היו דאוגים בכלום, רק נסחפו עם הרוח לכיוון לא נודע, לארץ שונה. ההרגשה שאפפה אותי, הרצון שלי שאף פעם לא התממש חדר למוחי מפעם לפעם יותר ויותר.
אם רק היו לי חיים כמו לטניה, עם הורים דואגים ותומכים, עם הרגשה שאולי אחרי הכל החיים שלי הם סבבה.
קמתי מהאבן הקרה ופתאום הרגשתי הבזק בגופי והתחלתי לרוץ.
רצתי ורצתי בלי לדעת לאן, נתתי לרגליי להוביל אותי לאן שהם רצו. עברתי את הבית של טניה, את הרחוב הראשי עם החנויות הרבות והשוקקות חיים. המשכתי לרוץ. הרגשתי מבטים ננעצים בי, של אנשים מבוהלים שלא מבינים לאן אני רצה, מה מטרתי.
הגעתי לרחוב שבו ביליתי את רוב ילדותי, עם הפארק הגדול והמדשאה הרחבה. פתאום עיניי נפלו על שני ילדים קטנים שישבו על ספסל.
אלו היו חן ורועי.
רצתי אליהם והתנפלתי עליהם בחיבוק.
"היי! תעזבי אותנו!", צעקו לי חן ורועי והתחלתי לצחוק.
לצחוק בלי הפסק, כאילו אני משוגעת.
אישה הוציאה את ראשה מהחלון והסתכלה עלי. חייכה אלי וחזרה חזרה לדירתה.
"איפה הייתם?! לאן נעלמתם?", צעקתי עליהם כשנרגעתי טיפה, "אתם לא מתארים לעצמכם איך הדאגתם אותנו!"
"סתם החלטנו ללכת לפארק, מה אסור לנו?"
"הייתם צריכים להודיע! מה חשבתם לעצמכם? ממתי מרשים לכם ללכת כל כך רחוק? הייתם מבקשים מאסף או מספיר שייקחו אותכם לפה.
"לא נכון! אנחנו ילדים גדולים ולא צריכים את העזרה שלכם. לכם סתם לא איכפת מאיתנו, כל היום אתם רק מתלוננים עד כמה אנחנו מפריעים".
השתתקתי.
לא ידעתי מה להגיד. אחרי הכל הם כל כך צודקים. כל יום רק הייתי מתלוננת עליהם במקום להפעיל קצת יחס אליהם.
פתאום הרגשתי אשמה יותר מכולם. תמיד חשבתי שהם נהנים להציק כל היום ובעצם כל ההצקות האלו באות מחוסר תמיכה שהם מקבלים.
דמעות התחילו לזלוג מתוך עיני.
"סליחה", לחשתי בקול עייף, "סליחה".
עריכה: תמונה של העין שלי D:
....מישל....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.