לפני כמה ימים, ניצן ישנה אצלי והיה כיף ^^
בערב ראינו את המשחק של מכבי ת"א נגד הפועל י-ם והתאכזבנו כשמכבי הפסידו -.-
בשבת בערב אני ואבא שלי החלטנו לצייר את עץ המשפחה.
הופתעתי לגלות שיש לי משפחה יחסית גדולה XD
כשהגענו לסבתא רבא שלי בעץ משפחה שקוראים לה ורה אבא סיפר לי פתאום על שמות שרצו לתת לי.
רצו לקרוא לי ורוניקה (שזה אכן שם יפה ^^) בגלל שלסבתא רבא שלי קראו ורה. ורצו לקרוא לי מיכל או מיכאלה, על שם סבא שלי שמת מזמן בגלל פציעה קשה שהייתה לו מהמלחמה. טוב נו בסוף בחרו מיכל למרות שזה השם שאני הכי פחות מעדיפה משלושתם אבל חפיף ^^.
טוב במקום לחפור אני אעבור לפרק העשירי
10. הכאב לא נמוג
המחשבות שעמלו בתוך ראשי הציקו לי כל הערב.
לא ידעתי מה לעשות, במה לבחור. גופי התחלק למספר חלקים שאפילו אותם חלקים לא ידעו מה בדיוק הם רוצים. ידעתי שעד עשר בבוקר אני צריכה להגיע לתשובה כלשהיא אבל ברגע זה לא ידעתי את הקצה של התשובה.
כשהגיעה העת ללכת לבית הספר הבנתי במה אני בוחרת.
הלכתי בלב לא רגוע לבית הספר והזמן נע באיטיות עד שהגיעה השעה להיפגש עם גיא.
יצאתי מהכיתה וצעדתי לכיוון הלוקרים בקומה השנייה. הבנתי שעוד כמה דקות ואני אצטרך להכריע את בחירתי. ידעתי שתשובה זו לא תהיה קלה בשבילי, אבל הבנתי שהיא תהיה הכי נכונה.
גיא עמד שם, ליד הלוקרים והביט לצדדים. ניגשתי אליו בצעדים מהססים ונגעתי בכתפו. הוא הסתובב במידיות והביט בי חצי מחויך וחצי מתוח.
"היי", הכרעתי את השתיקה ששררה ברגעים הראשונים.
"היי. אז.. אממ.. מה החלטת?"
"הבנתי כמה דברים אתמול בערב. למרות שאני לא מחבבת אותך במידה שאתה מחבב אותי החלטתי שעם הזמן אני אלמד לאהוב אותך".
"אוקיי.. והאם התשובה לשאלתי היא חיובית?"
היססתי ולאחר רגע אמרתי, "כן תשובתי היא חיובית".
מבטו של גיא הפך למבט מאושר וניסיתי בעצמי לחייך.
מצד אחד הייתי שמחה, הרי זהו החבר הראשון שלי ומצד שני הייתי מבואסת. אהבתי את אביב הרבה יותר מאשר את גיא וידעתי שאהבתי לא תצליח להתגשם אף פעם. ידעתי שגיא אוהב אותי מאוד ולכן החלטתי להסכים להצעתו. אבל כל זה לא שימח אותי במידה שזה היה אמור לשמח אותי.
נפרדנו בשתיקה ופנינו לעבר הכיתה. כנראה שכל הכיתה הייתה נתונה באותו מתח שאני וגיא היינו מכיוון שהייתה דממה בכיתה והבנים אפילו לא השמיעו ציוץ בכדי להעליב אותי.
האם גיא סיפר להם שהוא אוהב אותי?
האם בגלל שהוא סיפר להם הם יפסיקו להתעלל בי?
ניגשתי לטניה ויצאתי איתה החוצה. סיפרתי לה את פני הדברים. היא נראתה מאושרת שסוף כל סוף יש לי חבר והיא אפילו לא שמה לב למועקה שיש בליבי.
היא דיברה איתי על איך שאני צריכה להתנהג איתו, היא סיפרה לי על הנשיקה הראשונה שלה ועוד ועוד.
הקשבתי לה באוזן אחת ואפילו אותה אוזן לא התאמצה להקשיב לה.
מה אני אעשה עכשיו?
האם אני מוכנה להיות בכלל חברה של גיא?
אולי אחרי הכל אני רק אפגע בו?
השאלות האלו הציקו לי והדבר האחרון שרציתי לעשות זה לפגוע בגיא.
בסוף היום גיא ביקש ממני להישאר קצת, כדי שנוכל לדבר ולהכיר אחד את השני יותר טוב.
כשהגיע סוף היום, וכולם הלכו הביתה, רק אני וגיא נשארנו בכיתה.
בהתחלה היינו מעט מבוישים אבל אחר כך נפרץ המחסום בינינו והתחלנו לדבר ללא הפסקה.
הרגשתי את עצמי צוחקת הרבה ונהניתי מכך.
אולי אחרי הכל גיא הוא ילד נחמד.
אולי הוא לא אותו הילד שחשבתי שיהיה, הרי כל הזמן, לפני שהוא הצהיר לי על אהבתו, הוא אהב להתעלל בי ביחד עם דוד וחבריו.
במהלך השיחה הרגשתי שגיא מתקרב אלי יותר ויותר.
באמצע השיחה פיו של גיא נגע בפי והרגשתי רטט קטן בשפתיי. זאת הייתה הפעם הראשונה שבן נגע לי בשפתיים והייתה לכך תחושה מוזרה.
הנשיקה הייתה ארוכה, אבל היא הייתה אכן נעימה.
כשפיו נפרד מפי, היה רגע של שקט.
"דניאלה, אני אוהב אותך ואני כל כך שמח שהסכמת להיות חברה שלי. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך".
הרגשתי את עצמי מסמיקה.
"גם אתה חמוד ואני מרגישה שהחיבה שלי אליך גדלה", חייכתי והוא חייך אלי.
באותו רגע שגיא נישק אותי, שכחתי לגמרי מהכאב שהיה לי בלב וזה די שימח אותי. אחת הסיבות שהסכמתי להצעתו של גיא הייתה כי רציתי לשכוח את אביב.
נפרדנו בנשיקה ופניתי אל ביתי.
ורוניקה XD לשם שינוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.