שלשום היינו בטיול בקיבוץ דתי ליד ירושלים. היה די משעמם אבל סבלתי.
בדרך חזרה באוטובוס, כולנו רצינו להקיא בגלל הנהגת המעצבנת וסער, ילד מהכיתה שלי הקיא X:
____
סליחה שלא עידכנתי הרבה זמן, לא היה לי ממש מצב רוח לכך..
אני מרגישה חרא בזמן האחרון, ולא תמיד אני יודעת למה. פשוט חסרים לי המון אנשים שאני צכה אותם..
אתמול בשיעור מוזיקה שרנו שירים ובאחד מהם הרגשתי את גרוני מלא בדמעות.. עוד פחות מחודש וכבר שנה שסבא נפטר. לא ירדה לי אפילו דמעה אחת כשהוא מת! ואני מרגישה אשמה, למרות שלא הכל קובע בדמעות.. אבל בכל זאת. ראיתי את הסבא הזה רק פעם אחת וזה גם כשהייתי רק בת 8 חודשים.. ואני לא זוכרת אותו בכלל, אין לי זכרונות וזה עצוב, אפשר לומר שלא הכרתי שום סבא..
טוב אני לא יודעת.. אין לי בינתיים מה להוסיף, למרות שבפנים הכל מלא במילים שמחכות כבר הרבה זמן לצאת..
אז לפחות הנה הפרק התשיעי:
9. עץ הדובדבן השבור
עליתי במהירות במדרגות ונכנסתי לשירותים. הבטתי במראה ולא היה כמעט סימן לכך שבכיתי.
עליתי לכיתה, נשמתי לרווחה והתיישבתי ליד טניה שכתבה משהו על דף.
ישר כשהיא ראתה אותי היא התנפלה עלי בחיבוק.
"דני..? תגידי מה קרה?", היא עזבה אותי ובהתה בי בצורה מעמיקה.
"לא כלום", עניתי והרגשתי את דמעותיי מתפרצות.
"אה, כן בטח. דני, אל תשקרי לי, אני יודעת שעוד רגע ודמעות יתחילו לזלוג מעינייך", אמרה לי טניה והובילה אותי מחוץ לכיתה בעוד הבנים מתגרים בי.
כשיצאנו מהכיתה טניה חיבקה אותי.
"מאמי, נמאס לי מזה שאת עצובה כל יום מחדש! אני רוצה להרוג פה אחד אחד, את כל אלה שגורמים לך לבכות!"
ומאותו רגע כל מה ששמרתי בליבי בימים האחרונים נשפך.
סיפרתי על אמא ואבא, על היחס הגרוע שאני ממשיכה לקבל מהם. סיפרתי על אביב, סיפרתי על ספיר, סיפרתי על כולם.
טניה הקשיבה לי בתשומת לב רבה ומפעם לפעם היא הייתה מגיבה באיזה מילה או שתיים.
לאחר שגמרתי לספר לטניה הרגשתי הרבה יותר טוב ונזכרתי שאני עוד צריכה ללכת לאולם הספורט בסוף היום. שיתפתי בכך את טניה והיא אמרה לי שכדי לי ללכת ולהיפגש איתו.
בסוף היום נפרדתי מטניה והלכתי לכיוון אולם הספורט.
בעודי מחכה לגיא, ראיתי את אביב.
הוא שיחק כדורסל עם חבריו ועל הספסל ליד ישבה אותה ילדה שבבוקר הוא נישק אותה. היא עודדה אותו ומפעם לפעם הוא ניגש אליה ונישק אותה.
פקדתי על עיניי להפסיק לייצר דמעות וחיכיתי בשקט לגיא.
כאשר גיא ניגש אלי הוא ישר התחיל לדבר.
היו פעמים שלא הקשבתי לו והייתי עסוקה בלהסתכל באביב, ששיחק בצורה מדהימה. אבל ידעתי שאני צריכה להפסיק לחשוב עליו ולהקשיב לגיא.
השאלה שהגיעה בסוף גרמה לי להלם.
"דניאלה.. תקשיבי, אני יודע שאת לא תסכימי, אבל.... את.. את רוצה להיות חב.. את רוצה להיות חברה שלי?"
הרגשתי המומה. גיא? אני? ביחד?! ממתי אפשרות זאת קיימת? הרי הייתי בטוחה שהוא היה תמיד נגדי, תמיד היה מאלה שאהבו ללגלג עלי.
לא הספקתי לחשוב הרבה כי גיא נעץ בי מבט נוקב וכנראה ביקש תשובה.
"אהה.. תקשיב.. אני חייבת לומר לך שהדהמת אותי. לא חשבתי פעם שבאמת יוכל לקרות משהו בינינו", אמרתי בקול שקט,"רגע. זהו הבנתי", התחלתי לגחך בצורה מוגזמת, "אתה ודוד וכולכם ביחד תכננתם את זה נכון? כדי שאחרי זה תוכלו לצחוק עלי, אה?"
הייתי בטוחה שגיא הולך לבכות, מכיוון שכל פניו האדימו ומבטו נהפך להיות חלול.
"דניאלה, לא חשבתי שאת יכולה להיות כזאת.. את לא מבינה שאני אף פעם לא נהניתי לצחוק עליך? איך את יכולה לחשוב שאני אוכל אי פעם לומר דבר כזה בלי באמת להתכוון אליו? אני באמת, באמת אוהב אותך."
"אז למה לא פרשת מהחבורה הזאת, אה?! למה נשארת איתם? למה המשכת ללגלג עלי?"
עבר רגע של שתיקה.
"אני לא יודע... אבל דניאלה, אני באמת אוהב אותך! ואני לא צוחק בנושאים כאלה!"
הבנתי שהוא דובר אמת ולא ידעתי מה לענות. לא הרגשתי כלפיו כלום, אולי איזה טיפונת של חיבה, אבל לא יותר מזה. הייתי עצובה ופגועה בגלל מה שעבר עלי בבוקר, העיניים שלי עדיין היו לחות והיה לי מאגר שלם של דמעות בפנים. הרגשתי שהתאהבתי בפעם הראשונה בחיי, ועוד באהבה חד צדדית, אני יודעת שאביב לא חשב עלי אפילו פעם אחת כחברה שלו וזה לא היה מכוונות רעות, פשוט בשבילו, אני עדיין ילדה.
גיא כבר התחיל לאבד סבלנות אז הבנתי שאני צריכה להוציא איזו תשובה.
"גיא, אני ממש מבולבלת, באמת. עברתי היום הרבה ואני כבר לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. אני באמת מחבבת אותך כידיד אבל אני לא יודעת אם יש משהו מעבר לזה.."
גיא נראה פגוע אבל הוא התאפס במהירות.
"אוקיי, אני מבין אותך. יש לי הצעה. מחר בעשר בבוקר אני אחכה לך ליד הלוקרים, תבואי אלי עם תשובה בסדר?"
"וואי תודה", היססתי לרגע ואז ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. הוא הדיף ריח נעים.
נפרדנו ואני הבטתי באביב, הוא עמד מחובק עם הנערה. הפניתי את מבטי ופניתי לביתי.
מחשבות רבות עברו בראשי ולא ידעתי לאיזה כיוון לפנות.
מישל D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.