השבוע הזה היה לי שבוע מאוד עמוס.
הטילו עלינו איזה מיליון אלף מטלות ><"
איזה מזג אוויר נחמד (וגם לא כל כך)! ^^
בירושלים ירד שלג~!@#%#@~!@##@^#$@
זה לא הוגן!!!
אנחנו היינו צכים להסתפק רק בגשם ובברד וברוח מאוד מאוד מעצבנת -.-
קיצר רציתי לנסוע היום לירושלים, אבל אף אחד לא יכול להסיע אותי ><"
טוף עכשיו נעבור לפרק החדש D: (מצטערת על כך שלקח לזה המון זמן).
8. תמיד משהו חייב להיהרס
כשהתעוררתי בבוקר הרגשתי כאב נוראי בראשי.
רציתי להישאר בבית אבל אחרי מספר דקות הבנתי שאני לא רוצה בכך, למה אני צריכה להשאר בבית שאני כל כך שונאת?
יצאתי לבית הספר, עם מצב רוח עגמומי ועם כל פסיעה הרגשתי שהגוף שלי נעשה כבד יותר ויותר.
הלכתי בדרך הקצרה לבית הספר, הדרך שכל כך שנאתי. היו שם המון מעברים צרים ולא נעימים והרגשתי כאילו עוד רגע ואני אתקל באיזה פושע שיחטוף אותי.
באותו רגע הרגשתי שאני פשוט רוצה שאותו פושע יופיע וייקח אותי איתו וכך אעלם לי מהעולם, מהעולם שלי.
אבל לא את כולם הייתי מוכנה להשאיר מאחור. הייתי לוקחת איתי את טניה. אולי גם את אביב. אבל לא בדיוק חשבתי שהוא יסכים ללכת איתי, אני הרי בקושי מכירה אותו.
מרוב מחשבות לא שמתי לב שכבר הגעתי לשער בית הספר.
בפתח עמד לו גיא.
"דניאלה!", צעק לי גיא, בעודי עוברת אותו בפסיעות מהירות, "בבקשה תעצרי, אני מתחנן!".
עצרתי. אני לא רציתי להיות כזאת מגעילה, הוא הרי תלמיד בכיתה שלי.
"מה?", עניתי לו בקול חסר סבלנות.
"אני ממש חייב לדבר איתך, ואני מבטיח לך שאני לא אגרום לך כל רע. בבקשה תבואי לפתח אולם הספורט בסוף יום הלימודים".
חשבתי במעט ולבסוף עניתי, "בסדר".
התחלתי לצעוד בפסיעות מהירות ובעודי הולכת הצצתי מעבר לגבי. ראיתי את גיא עומד ומחייך. הסתובבתי וחייכתי בעצמי. גיא הוא הילד שהכי פחות שנאתי מכל הבנים, אולי אחרי הכל הוא לא כזה מגעיל כמו כל חבריו.
כשנכנסתי לכיתה ראיתי מראה מזעזע.
הכיסא שלי היה זרוק בצד השני של הכיתה ועל השולחן היה כתוב בעיפרון מאוד עבה: אנחנו שונאים אותך טיפשה!
עמדתי לי ובהיתי בשולחן.
דמעות מלוחות התחילו לזלוג מעיני. זרקתי את התיק על הרצפה ויצאתי בריצה לכיוון השירותים. בדרכי לשירותים שמעתי את הבנים מתפקעים מצחוק.
"אלוהים איזו טיפשה, אנחנו פשוט גדולים!"
"סתומה כזאת, עכשיו היא בטוח תעוף מפה ולא תחזור יותר לבית ספר".
למה הם כל כך שונאים אותי?!
מה עשיתי?!
אלוהים, למה החלטת להעניש אותי כך?
נכנסתי לשירותים והנחתי את ידיי על הכיור. רציתי להקיא את נשמתי, להוציא את כל הרע שהצטבר בתוכי עד כה.
הסתכלתי במראה וראיתי את עיניי הירוקות נוצצות מדמעות.
בפעם הראשונה התעמקתי במראה שלי.
האם אני יפה? האם אני מכוערת? אולי הילדים שונאים אותי כי אני מכוערת? אבל בעצם אני לא כל כך מכוערת, אולי אפילו לא מכוערת.
שטפתי את פניי ויצאתי החוצה, היה קר.
הילכתי במדרכה שחיברה בין התיכון לחטיבת הביניים. כשפניתי לחזור שמעתי קול מוכר.
הלכתי בעקבות הקול וראיתי את אביב.
הוא עמד עם ילדה והחזיק את ידיו על מותניה.
לא כל כך הבנתי על מה הייתה השיחה אבל לאחר שהוא גמר לדבר הוא התקרב אליה והתחיל לנשק אותה בלהט.
הרגשתי את דמעותיי זולגות שוב ורצתי כמה שיותר מהמחזה שראיתי זה עתה.
ממה ציפיתי בדיוק?
שהוא יאהב אותי?
כן בטח. הוא כנראה כבר בכלל שכח ממני.
כנראה שאביב שמע אותי רצה מכיוון שהוא צעק לי והחל לרוץ אחרי. המשכתי לרוץ ובכלל לא רציתי לעצור.
בסופו של דבר הוא השיג אותי.
"היי דניאלה, מה קרה?", הוא שאל מבוהל.
"כלום", העלתי חיוך עצוב על פני, "מאוד קר אז החלו לרדת לי דמעות".
"אז למה ברחת לי ולא עצרת?"
"לא שמעתי אותך", עניתי בניסיון כושל לקול משכנע.
"טוב. תקשיבי אם קרה משהו אז תדעי שאני פה, אבל עכשיו אני פשוט חייב ללכת", הוא הביט בנערה שחיכתה לו ליד העץ הרחוק, הילדה שהוא נישק אותה בכזה להט.
פניתי לבניין שלי. ניסיתי להעלות חיוך כדי שאף אחד לא יחשוב שבכיתי כל כך.
נשבר לי הלב.
ידעתי שרק בחלומות אני והוא יכולנו להיות ביחד, אבל בכל זאת קיוויתי.
זהו, מישל 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.