אז אממ.. שלום ^^
מחר התעודות יאי!! :]
הנה הפרק השביעי:
7. יום הולדת
הלכתי לי בשקט לבית ספר. מחשבות שונות עברו בראשי, אבל ידעתי שאני צריכה להיות שמחה, בשביל טניה.
נכנסתי לכיתה, הנחתי את הבלונים על הכיסא של טניה והתיישבתי בכיסא שלי. ניסיתי להכריח את עצמי לחייך אבל לא כל כך הלך לי, במיוחד עם כל הבנים שצעקו לעברי שטויות.
כשטניה נכנסה לכיתה רצתי לכיוונה וקפצתי עליה בצווחות.
"מזל טוב, טניושקה!!!"
"תודה תודה, מאמי שלי", אמרה לי טניה ומחצה אותי עם חיבוקה.
היא שמה את תיקה ליד השולחן והתחילה בפתיחת המתנה שלי. על השולחן שלה נחו עוד שלוש מתנות מעוד כמה ידידות שלה.
כשטניה הצליחה לפתוח את המתנה, היא צווחה והדביקה לי נשיקה על הלחי.
"אני לא מאמינה! אני פשוט לא מאמינה! שנים חיפשתי את הדיסק הזה ואת קנית לי אותו!"
"ידעתי שתאהבי את זה, עברתי בכל החנויות עד שסוף כל סוף המוכר הלך לבדוק במחסן ואחרי 10 דקות שחיכיתי הוא מצא. את לא יודעת מה עברתי, החנויות האלה ממש אכזריות!"
טניה צחקה וחיבקה אותי שוב.
בסוף היום הלכתי אל טניה ונשארתי אצלה עד מאוחר.
הכנו ביחד אוכל ושיחקנו עם רונן, שמענו מיליון אלף פעם את הדיסק החדש וכל פעם מחדש כששמענו את השיר האהוב עליה היא צעקה.
בסוף הייתי צריכה ללכת הביתה. גיליתי שספיר לא הייתה בבית מהבוקר.
נכנסתי לחדר והנחתי את התיק. הלכתי לראות מה יוני עושה וראיתי אותו ישן במתיקות ונחירות חלושות נשמעו מכיוונו. כשהלכתי לבדוק בחדר של חן ורועי ראיתי אותם ישנים גם כן. חן בכלל שכב על הרצפה, כנראה שוב פעם נפל בגלל החלומות המטורפים שלו.
כשנכנסתי לחדר של אבא ואמא הופתעתי לגלות שאבא ישב ליד שולחנו, עם הטלפון ביד. ניגשתי אליו ולקח לי זמן לגרום לו להבחין שאני נמצאת בחדר. אמרתי לו שחזרתי אבל הוא רק הנהן וחזר לשרבט משהו על דף.
יצאתי מאוכזבת מהחדר והחלטתי להתקשר לנייד של ספיר.
'היי, הגעתם לפלאפון של ספיר המאגניבה, חח לא סתם. הגעתם לפלאפון של ספיר ואם אתם ממש חייבים לדבר איתי אז אתם מוזמנים לצאת לחפש אותי במרחבי כדור הארץ. טוב אני לא אמשיך לחפור אז פשוט ביי'.
התחלתי להיות מעט מודאגת, ספיר בדרך כלל אף פעם לא נעדרה מהבית למשך כל כך הרבה זמן, אבל אפשר היה לצפות ממנה לעשות משהו כזה.
החלטתי להשאיר לה הודעה.
'היי זאת דניאלה, איפה את? תתקשרי אלי ברגע שתשמעי את ההודעה הזאת'.
נשכבתי על המיטה וחשבתי על אביב. מעניין מה הוא עושה עכשיו, האם הוא זוכר אותי?
קיוויתי שהוא אכן זוכר. לפתע נשמע צלצול.
ניגשתי במהירות לפלאפון שלי ועניתי.
"הלו?"
"מה רצית?", נשמע קולה הכעסני של ספיר.
"רק רציתי לדעת איפה את. כי לא ידעתי איפה היית הבו-"
"אני נמצאת איפה שאני צריכה להיות ועכשיו אם תסלחי לי את מפריעה באמצע שיחה שלי ושל חברה", קטעה אותי ספיר.
הופתעתי לגלות שאחרי הכל ספיר לא השתנתה, אלא באותו רגע שבו היא חיבקה אותי זאת בטח לא הייתה הספיר שאני מכירה.
ניגשתי לאבא שוב והחלטתי לשאול אותו אם הוא יודע איפה ספיר נמצאת. הייתי כמעט בטוחה שהוא לא יודע.
"אבא, אתה יודע אצל מי נמצאת ספיר?"
"אממ.. בטח אצל זאתי, נו איך קוראים לה..? זאתי עם התלתלים..", ענה אבא כולו שקוע בתוך ערימת הדפים הגדולה שלו.
"רויטל?"
"כן, כן זאתי. עכשיו רונית תקשיבי, את מפריעה לי".
"אני לא רונית אבא, אני דניאלה", עניתי בקול מאוד כעוס.
"אה כן, דניאלה, סליחה".
יצאתי מהחדר רותחת מכעס וננעלתי בחדר.
באותו רגע צלצל הפלאפון שלי.
"היי דדוש", אמרה לי בקול עליז טניה.
"היי".
"מה קורה חמודה שלי?"
"לא סתם.. עוד פעם ההורים האלה שלי.."
"אוח נו דני..", נאנחה טניה.
"נחשי מה הפעם? אבא שלי בכלל שכח איך קוראים לי", גיחכתי בצורה מוגזמת.
"רגע, אמא אני מדברת עם דניאלה! סליחה דדי, אמא שלי קראה לי. אין לי מה לומר בקשר לאבא שלך. אם הייתי בן אדם אחר לא הייתי מאמינה למשמע אוזניי. אולי תבואי לחיות אצלי?"
"אני לא יודעת.. אחרי הכל זאת המשפחה שלי", עניתי בקול מיואש.
"טוף דני, אני מבינה שאיתך אי אפשר להגיע לשום הסכמה אז כשתחליטי מה את רוצה לעשות בנוגע לזה תתקשרי אלי. נשיקות", אמרה טניה וניתקה.
ידעתי שהיא לא כועסת עלי, פשוט מיואשת מכך שאני לא מצליחה להגיע להחלטה הנכונה כבר, לפי מה שהיא אומרת. אבל באמת שלא ידעתי לאן לפנות. מצד אחד טניה צודקת, במשפחה כזאת אין לי מה לחפש אבל מצד שני זה אחרי הכל זאת כן המשפחה שלי ואני אחרי הכל אוהבת אותה.
ישבתי לי על המיטה וניהלתי דו שיח עם עצמי. צד אחד אמר שכדאי לי ללכת וצד שני אמר שהמקום היחיד שאני צריכה להישאר בו זה הבית, המשפחה.
אם רק הייתה מגיעה לי כבר תשובה מהשמיים!
מישלונ הקפישונ P:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.