טוף, אז השבוע קרו המונמונמון דברים.
בערך XD
טוף אז אממ.. יום ראשון ורביעי נהפכו לסיוטים X:
בגלל שאני בנבחרת בצפר אז אני צכה כל יום ראשון ורביעי להתעורר ב6:50 ולהיות בבצפר ב7:30. איזה ביאוס אה? -.-
אבל לפחות זה מכניס אותי לכושר ^^
היום למדתי מ7:30 עד 14:20, איזה סיוט אלוהים ><"
אז היום אחרי שהאימון נגמר אני שירן, אליה וענת נשארנו כי היינו צכות לשמור על הדברים של שרה (המאמנת שלנו) כי היא הלכה לאיזה פגישה או משהו. אז קיצר אנחנו נהנו מכל דקה שהפסדנו משיעור אנגלית XDD והפסדנו חצי שעה XD. היה כיף ^^ אחרי זה שרה באה ואומרת לנו:"אז מה נהנתן מהפסדת שיעור אנגלית?" XDD אז בטח שענינו כן.
אחרי זה הלכנו באיטיות רבה לשיעור אנגלית ובדרך תירצנו כל מיני תירוצים על כך שכואבת הרגל ובא לי להקיא ושאליה נתקעה בשירותים XDD כדי שנלך כמה שיותר לאט לאנגלית. אז בסוף הגענו, למרות שלא רצינו XD.
אז עכשיו פרק שישי ^^:
6. האיום
כשהגעתי לבית ספר, יום לאחר מכן, החלטתי שאני אתחיל קצת להתרכז בלימודים ואעיף את המחשבות שמציקות לי לאחרונה.
טניה מאוד התפעלה ממני, לא הבינה ממתי אני לא מדברת בשיעורים ולא צוחקת.
אמרתי לה שאני צריכה להתרכז בלימודים והיא מאוד הופתעה מהתשובה שלי.
בסוף יום הלימודים טניה הייתה צריכה לחזור מהר הביתה, לכן אני הלכתי לי בשקט לבדי. בעודי מתקרבת ליציאה מבניין בית הספר שמעתי פסיעות מהירות של מישהו ולפני שהספקתי לראות מי זה התנפל עלי ילד גבוה.
הוא החזיק בשרוולי ובידו השמאלית היה סכין חד שנצנץ מקרני השמש שהאירו עליו.
מאוד נבהלתי.
לא ידעתי מה לעשות. לא היה אף איש בבית ספר כי אנחנו היינו הכיתה האחרונה שלמדה באותו יום.
עמדתי לי והקשבתי לנשימותיו הכבדות. היה לו ריח מציק של סיגריות.
"תקשיבי, ילדונת, תני לי את כל הכסף שיש לך אחרת את יודעת מה יהיה סופך!"
"אי.. אייי.. אין.. לי כסף", אמרתי בקול מבוהל.
"כן בטח. חתיכת שקרנית! תני לי ת'תיק שלך!", שאג לעברי.
הוא עזב אותי ותלש את התיק שלי מידי והתחיל לפתוח אותו בפראות. נשמתי בכבדות והרגשתי שעוד רגע ונגמר לי האוויר. הוא נתן לי מכה בבטן והרגשתי את כל הקיבה שלי מתהפכת. צנחתי על האדמה וסגרתי את עיני. לא היה לי כל כוח לעמוד ולהתמודד נגדו, שרק ילך כבר ויעזוב אותי בשקט.
שמעתי את הספרים שלי נזרקים לכל עבר, את הפלאפון שלי צונח על האדמה ולפי מה ששמעתי נחלק לחלקים.
"היי אתה! מה אתה עושה לה?!"
הצעקה שנשמעה גרמה לי לחשוב שאולי אחרי הכל מישהו פה יעזור לי.
הילד שהגיע זה עתה התנפל במרץ על מי שניסה לתקוף אותי ונתן לו מכות. לאחר מכן הוא ניגש אלי והסתכל עלי מלמעלה מכיוון ששכבתי על האדמה.
"את בסדר?", חיוכו הנעים ופניו היפים גרמו לי להרגיש מרחפת.
"אממ.. כן. כאילו לא ממש".
הוא עזר לי לקום והסתכל עלי במבט בוחן. חייכתי אליו והוא חייך אלי בחזרה וכנראה הבין שאני איכשהו בסדר.
הוא לקח מידיו של הילד את התיק שלי ואסף את כל החפצים לתוכו וכן גם הרכיב לי את הפלאפון בחזרה ורק לאחר מכן מסר לי את התיק. הוא ליווה אותי עד ביתי ושם ישבנו שנינו על האבנים ודיברנו. הוא סיפר לי שהוא בכיתה י' ושקוראים לו אביב ושהוא במקרה עבר ליד כניסת בית הספר כי הוא תמיד יוצא מכניסה אחרת. הוא גם אמר שזה מזל שזה באמת קרה כך כי לולא הוא, מי יודע מה היה קורה איתי.
סיפרתי לו גם על עצמי וכך עבר הרבה זמן בעוד אנחנו מדברים בלי לעשות הפסקות בכדי לנשום.
כשהגעתי הביתה התקשרתי במהירות לטניה וסיפרתי לה את כל הפרטים. היא נבהלה בהתחלה ורק אז התחילה לצחוק ולהגיד שאני מאוהבת.
לא הייתי עצבנית, דווקא באמת די חיבבתי אותו, אפילו שהכרתי אותו לא פחות מכמה שעות. אבל אני בטוחה שהוא דיבר איתי רק כדי להרגיע אותי.
יום למחרת הלכתי לבית הספר וליד השער עמד אביב. הוא הביט בי עם עיניו הכחולות וחייך.
היום שלי התחיל ברגל ימין וכולם הרגישו שאני פתאום מאוד מעופפת. הבנים שהציקו לי מאוד הופתעו שלא התייחסתי להצקות שלהם ואפשר היה לומר שהם נעלבו.
טניה כל הזמן צחקה ואמרה שיצא מזה עוד משהו טוב והיא רצתה להכיר אותו.
בהפסקה הגדולה הלכתי לשירותים. כשבאתי להיכנס לשירותים שמעתי בנות מדברות.
"שמעת מה קרה אתמול לדניאלה הזאת?", גיחוחים רבים נשמעו מהשירותים מלווים בהד.
"חח כן.. כמה חבל שהוא לא גרם לה פציעה כלשהיא", שוב נשמעו צחקוקים.
לא ידעתי שמישהו בכלל יודע את השם שלי ובטח שלא מה קרה לי אתמול. אולי הם עשו לי את זה בכוונה, כל הילדות והבנים האלה שלא אוהבים אותי?
המחשבות האלה גרמו לעיניים שלי להתחיל לדמוע ורצתי מהר למטה, למקום שלי ושל טניה, שאליו תמיד היינו הולכות כשהיינו עצובות. התיישבתי מתחת לעץ והנחתי את ראשי על ברכיי. לאחר פרק זמן מסוים שמעתי פסיעות חלושות והרמתי את ראשי.
"מה קרה לך דני?!", טניה רצה אלי וחיבקה אותי.
לא היה לי כוח לענות לה, פשוט ישבנו לנו מחובקות.
מישלונ D:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.