5. והם לא חוזרים..
שבוע עבר והורי עדיין לא נראו באופק.
הם התקשרו רק פעם אחת כדי להודיע שנסיעתם תתעכב.
המורה כבר התחילה ללחוץ עלי ואמרה שאם תוך יומיים ההורים לא מופיעים אצלה, למרות שאמרתי לה שהורי בחו"ל, היא תערב את המנהלת.
מה אני אשמה בכך שההורים שלי לא מתייחסים אלי, או בכלל אלינו?
ספיר נראתה מדוכאת מאוד בשבוע האחרון אז החלטתי שלא איכפת לי מה היא תגיד אבל אני חייבת לשאול מה קורה איתה.
דפקתי בדלת של חדרה ונכנסתי אפילו בלי לשמוע את תשובתה.
היא ישבה על מיטתה ובהתה החוצה דרך החלון.
התיישבתי לידה, על שולי המיטה ומכיוון שהיא לא הראתה כל סימן של חיים התחלתי לדבר.
"ספיר, אני יודעת שאת תסלקי אותי עכשיו אבל אני באמת מודאגת מזה שאת עצובה ואני מאוד מעוניינת להבין מה קורה איתך ואולי לעזור לך."
ספיר הסתובבה אלי ומאוד נדהמתי מאיך שהיא נראתה. כל פניה היו אדומים וליד עיניה היו דמעות שזלגו במרץ. היא התקרבה אלי ופשוט חיבקה אותי. מספר שניות של הלם עברו עלי ורק לאחר מכן משכתי את ידיי וחיבקתי אותה גם כן.
אני לא יודעת כמה זמן ישבנו כך וגם לא היה איכפת לי. ההרגשה הזאת שאחותי מחבקת אותי לראשונה העבירה לי זרם נעים בגוף.
"אני לא יודעת למה אני בוכה..", לחשה לי ספיר על האוזן.
לאחר שספיר עזבה אותי היא אמרה "תודה" חלוש ויצאה מהחדר.
יצאתי אחריה מהחדר וגיליתי שהיא כבר נעלמה בכלל מהבית.
לא היה לי כל כך זמן לחשוב לאן היא נעלמה מכיוון שהטלפון צלצל.
"הלו?", עניתי בקול שלא נשמע כמו הקול שלי.
"דני, זאת את?"
"כן, זאת אני. היי אסף."
"היי, תגידי קרה משהו? למה את נשמעת מאוד מוזר ובקול שבכלל לא אופייני לך?"
"אממ.. לא, לא קרה כלום. מה נשמע אסף? מזמן כבר לא התקשרת."
"מצטער, לא היה לי זמן לפנות לטלפון ולהתקשר אליכם. הכל בסדר. אמא ואבא כבר חזרו?"
"לא.. הם עוד לא חזרו. הם התקשרו לומר שהם התעכבו שם."
"אוקיי. אז מה נשמע?"
"הכל כרגיל, נראה לי. רק שהמורה שלי הזמינה את אמא ואבא לשיחה והם בכלל לא בארץ וגם אמרתי לה את זה אבל היא אמרה שלא איכפת לה ושאם תוך יומיים אמא ואבא לא מופיעים לשיחה היא תערב את המנהלת."
"אני.. אני פשוט מרוגז. אני לא מבין מה אמא לא מבינה שהם צריכים לבוא לשיחה?! העבודה שלה צריכה להיות במקום השני והמשפחה במקום הראשון! איזה מן משפחה יש לנו, אה דניאלה? חרא של משפחה!"
"אוי נו אסף! אל תדבר ככה! אנחנו צריכים לקבל את המשפחה שיש לנו וגם אם ההורים שלנו לא הכי יודעים איך לטפל בנו אנחנו צריכים לקבל אותם כמו שהם."
"אני מודע לעובדה הזאת", ענה לי בכעס אסף, "אבל פשוט נמאס לי מהמצב המחורבן הזה! את יודעת הרי למה אני לא בא הביתה בשבתות נכון? כי אף פעם לא יחכו לי הורים בבית שישמחו מכל רגע שאני איתם!"
אסף כל כך, כל כך צודק!
יום למחרת אמא ואבא חזרו.
הם נכנסו במהירות לדירה והתיישבו על הספה מתנשפים.
ניגשתי אליהם ואמרתי שהם חייבים להופיע אצל המורה היום או לפחות להתקשר אליה או משהו.
אמא בכלל לא הקשיבה לי ועד שהצלחתי להעיר אותה ממחשבותיה החשובות כביכול כבר עבר בי כל הרצון שהם ילכו למורה והעדפתי שפשוט המנהלת תתערב או תעיף אותי מבית ספר או מה שלא יהיה.
לאחר שאמרתי להם, בקושי רב, נכנסתי לחדר ונשכבתי על המיטה ודמעות מלוחות התחילו לזלוף מעיני בלי רצוני. ניסיתי לומר לעיני שיפסיקו להוציא דמעות לא שימושיות אבל כנראה מה שאני אומרת לא בדיוק משפיע עליהן.
כשצלצל הפלאפון שלי, לא עניתי וחיכיתי שהוא יגמור לצלצל ורק אז ניגשתי אליו וראיתי שיש לי הודעה קולית.
"דנוש זאת טניה. אממ.. למה את לא עונה? קרה משהו? אני הרי יודעת שכשאת לא עונה זה אומר שקרה משהו. תתקשרי אלי בהקדם שתשמעי את ההודעה".
לא היה לי כוח להחזיר לה צלצול. למרות שהתנהגתי באופן לא יפה ידעתי שאני לא במצב עכשיו של להתקשר.
לפתע נשמעה דפיקה על דלתי.
מחיתי את דמעותיי ופתחתי את הדלת.
בפתח עמדה אמא, היא דיברה בפלאפון שלה. כשפתחתי את דלתי היא נכנסה והתיישבה על מיטתי. דקות אחדות חיכיתי שהיא תגמור לדבר בפלאפון ורק אז היא פנתה אלי.
"דיברתי עם המורה, אני אלך אליה מחר. את לא חייבת להתלוות אלי. עכשיו דניאלה, אני לא יודעת מה עוללת אבל המורה נשמעת מאוד עצבנית, אז חסר לך שקרה משהו חמור".
"לא קרה שום דבר חמור", עניתי בעצבנות, "עכשיו, חוץ מזה יש לך עוד משהו לומר לי או שאת צריכה ללכת לעבודתך הקדושה?"
"דניאלה, מה זה הצורת דיבור הזאת?"
"שום צורה".
אמא הסתכלה עלי במבט בוחן וחשבתי שהיא שמה לב שעיניי היו לחות, אבל היא לא בדיוק התחייסה אל זה. היא יצאה מהחדר וסגרה אחריה את הדלת.
כשחזרתי מבית הספר יום למחרת צלצלתי לאמא.
היא אמרה לי שהיא דיברה עם המורה והיא ביקשה ממני שאני אתחיל להיות רצינית בלימודים.
זהו. זה הכל. אני לא מאמינה! במקום להפעיל קצת חשיבות מצידה ולדבר איתי על זה, היא אומרת לי בשלוש מילים שאני צריכה להפוך להיות רצינית.
באותו רגע פשוט רציתי לצעוק עליה ולהגיד לה שתתחיל סוף כל סוף לשים לב אלי אבל לא היה לי מספיק אומץ.
אז זהו הפרק החמישי, מה דעתכם? ^^
לי לא קרה שום דבר מעניין.. כך שהפעם יצא רק פוסט עם הסיפור :]
מישל P:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.