אז מה..?
שנה חדשה ^^
נמנמ.. השנה התחילה ברגל ימין (או ליתר דיוק בשבילי שמאל כי אני שמאלית XD).
ביום הראשון של השנה החדשה קיבלתי את החבילה מחברה שלי בגרמניה שהייתה אמורה להגיע במומולדת שלי אבל היא הגיעה חודש אחרי ><"
אז קיצר ממש שמחתי!
הנה שיחה עם אמא שלי לפני שהיא סיפרה לי על כך:
"מיכל בואי רגע"
"מה?"
"אני לא אגיד לך מה לפני שתרקדי לי" XD
"למה אני בדיוק אמורה לרקוד?"
"נו תרקדי ותדעי"
רקדתי....... XD
"הגיעה החבילה של ג'סיקה!"
"ייייייייייייייייאיייייייייייייייייייי" אני קופצת וצווחת XD
"אז למה הייתי צכה לרקוד? OO"
"סתם". XD איזה אמא יש לי אה?
טוב אז חוצמזה שומדבר חדש אז הנה תמונה של מושה (אוגרתי) ב- 00:02 שתי דקות לאחר השנה החדשה ^^ לא רואים מה הלבשתי עליה אבל חפיף XD וכן הלבשתי עליה דבר כזה כמו סינר קטן! XD 
והנה הפרק השלישי בסיפור שלי:
3. כשהכל כואב מבפנים
באותו יום טניה חזרה.
הייתי מאוד מאושרת. סוף כל סוף היא הבריאה. רצתי אליה וחיבקתי אותה.
היא נתנה לי נשיקה על הלחי והתיישבה בכיסא שלידי בכיתה.
בדרך הביתה טניה ליוותה אותי ואמרה שאני יכולה לבוא אליה אחרי הצהריים אם אני רוצה.
כמובן שהסכמתי, כי ידעתי שבבית אין לי מה לחפש.
כשנפרדתי ממנה ועליתי לבית שלנו היה שקט מוחלט, חוץ מצלילי המוזיקה שבקעו מהחדר של ספיר. פתחתי את הדלת ונכנסתי לדירה, היא הייתה יותר נקייה מהבוקר.
נכנסתי לחדרי והנחתי את התיק והלכתי לכיוון הדלת של ספיר. דפקתי עליה בחוזקה, כי ידעתי שהיא שומעת מוזיקה בעוצמה מלאה ואם הייתי דופקת חלש היא לא הייתה שומעת אותי.
"כן?", נשמע קולה מהחדר.
"זאת אני, דניאלה, אפשר להיכנס?"
"מה את רוצה, חתיכת נודניקית?"
"אמא ביקשה ממני לעשות כמה מטלות אז החלטתי בכך שאני אתחיל באסיפת הבגדים שצריך לכבס".
כמה דקות של שתיקה ורשרוש, לאחר מכן נפתחה דלתה, ויד- היד של ספיר- מסרה לי את הבגדים וטרקה על פרצופי את הדלת.
מחדרה עלה ריח של בושם חריף, וידעתי שהיא מתכננת ללכת לאחת מהמסיבות האלה שלה.
"ספיר, לאן את הולכת היום?"
"לא עניינך, ועכשיו עופי ותלכי לעשות את מה שאת צריכה לעשות".
"בסדר", עניתי בקול שקט ובכייני, התאפקתי מלפרוץ בבכי.
למה היא מתנהגת אלי ככה?
כל אותו צהריים ניקיתי וצחצחתי כל פינה בבית הזה וברגע שסיימתי ניגשתי לטלפון וצלצלתי לטניה שאני באה אליה עוד מספר דקות. חיכיתי דקה עד שהגיעה המטפלת של יוני והחלפתי בגדים.
ברגע שיצאתי מהחדר נטפל אלי רועי.
"לאן את הולכת מכוערת?"
"לאן שבא לי", עניתי וטרקתי את הדלת.
יצאתי בריצה מהבניין והגעתי כולי מתנשפת לבית של טניה.
רחוב אחד מפריד בין הבית שלי ושל טניה.
עליתי לדירתה, הקטנה והנחמדה. טניה גרה רק עם אמה ואחיה הקטן, רונן. הייתי שמחה אם היו לי חיים כמו לטניה, שקטים,נעימים, בלי ריבים רבים..
דפקתי שלוש דפיקות חלשות כי ידעתי שבטח רונן ישן.
לאחר מספר שניות פתחה טניה את הדלת, חיבקה אותי והכניסה אותי לביתה. ריח של מאכלים לא מוכרים עלו מהדירה.
נכנסנו לחדרה והתיישבנו על מיטתה כמו בכל פעם כשהייתי באה אליה.
לאחר כמה רגעים של שתיקה התחלנו לדבר בקצב מטורף. דיברנו על כל מיני דברים; טניה סיפרה לי על ידיד שלה שיבוא אליה בקרוב שהיא הייתה מאוהבת בו מאז ומתמיד, אבל אף פעם לא העזה להציע לו חברות. לאחר מכן אני סיפרתי לה על כל מיני דברים שהעיקו עלי, למשל על ספיר והיא אמרה שהיא לא מבינה למה היא מתנהגת אלי ככה. השיחה זרמה באופן חופשי ודיברנו על דברים נעימים וגם פחות נחמדים. ברגע אחד, בלי לשים לב נפלטה לי שאלה שידעתי שתגרום לאי נוחות.
"טניה, תגידי, איפה אבא שלך?"
מבטה של טניה נהפך לאפלולי.
באותו רגע הצטערתי ששאלתי את השאלה. הימצאו של אבא שלה תמיד היה בגדר שאלה אצלי אבל ידעתי שאסור לי לשאול את זה כי זה עלול לפגוע בטניה.
דקה ארוכה של שתיקה עברה עלינו עד שאמא של טניה באה והציעה לי לשתות או לאכול משהו. עניתי בחיוב כי לא אכלתי כלום לארוחת צהריים והניקיון בבית גרם לי להיות רעבה יותר מתמיד וגם טניה לא אכלה ארוחת צהריים אז החלטתי לארח לה חברה. הודיתי בליבי לאמא של טניה שקטעה את השתיקה וכך אני וטניה בכלל שכחנו מאותו רגע, לפחות חשבתי שהיא שכחה.
לאחר הארוחה יצאנו, אני וטניה לטייל קצת בעיר. כשהתיישבנו על ספסל לנוח קצת טניה התחילה לדבר.
"אבא שלי היה חי איתנו כשהייתי ילדה קטנה. הוא היה נוהג להתעלל באמא שלי ובמיוחד בי וברונן שהיה אז תינוק. יום אחד הוא פשוט נעלם ולא השאיר אף לא עקבה אחת ואני הייתי די מאושרת מכך. התחלנו חיים חדשים, שקטים יותר ושכחנו בכלל מקיומו של אבא שלי. אבא שלי היה נרקומן ואמא התחתנה איתו כי בתחילת דרכם כבני זוג הוא היה נורמלי, אבל בגלל מחסור בכסף אבא שלי הלך לעבוד כמוכר סמים. משם דרכו התדרדרה".
הייתי המומה. לא ידעתי מה להגיד, איך להגיב.
טניה הייתה הילדה הכי מקסימה שהכרתי בכל חיי, היא הייתה שופעת חיים, שמחה ויפה.
לא ידעתי שעבר עליה עבר כזה קשה.
"תקשיבי אני יודעת שזו מהלומה בשבילך אבל אני פשוט מבקשת שנשכח מזה ונתנהג כאילו לא קרה כלום, טוף דני?"
כמובן שעניתי בחיוב. רציתי להדחיק את את המחשבה הזאת כמה שיותר רחוק.
מאותו רגע דיברנו כאילו באמת לא קרה כלום. אבל עדיין ראיתי בעיניה האפורות מן צל כזה של עבר קשה.
מישל 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.