אז כן יש לי פרו!!!!!!!!!!!!!!!!!!1
יאי, טוף לכולם יש אז יאי אחד גדול לכולם XD
יייייייייייייייייייייייייייייייייייייייאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאייייייייייי
מספיק ?! XD
טוב עכשיו הפרק הראשון בסיפורו שעוד אין לו שם:
1. הכל נשאר כמו שהיה
פקחתי את עיניי כמו בכל יום, לאור השמש החודרת מבעד לחלוני. הרעש שהגיע מהחדר הסמוך גרם לי לקום בזריזות ולצעוק לאחיי, "תסתמו כבר את הפה שלכם!"
"לא רוצים למה מה תעשי לנו?!", צעקו לי בתשובה.
יצאתי בכעס מחדרי והתיישבתי ליד ספיר, אחותי הגדולה ששתתה קפה ונראתה ממורמרת מתמיד.
"מה קרה ספיר?"
"כלום".
"אני יודעת שקרה משהו. למה את אף פעם לא יכולה לספר לי מה קורה איתך?"
"דניאלה, למה את תמיד מתערבת בעניינים שלא שלך?!" ספיר קראה, קמה מהשולחן ודחפה עלי את הכיסא.
ישבתי לי בשקט ליד השולחן ובהיתי בכיסא שהרגע נדחף עלי.
רציתי לפרוץ בבכי.
למה אף פעם אף אחד לא מעוניין לספר לי מה קורה איתו ולמה הוא עצוב ובמקום זה הוא רק כועס עלי?
התלבשתי מהר, הכנתי לעצמי סנדוויץ' עם שוקולד ויצאתי לבית הספר.
"הו, תראו מי הגיעה", לגלג דוד וכל חבריו פרצו בצחוק.
הם התחילו עוקבים אחר צעדיי ומשה, החבר הכי טוב של דוד, חיקה את צעדיי.
התיישבתי בכיסא שלי בסוף הכיתה וחיכיתי לצלצול.
כשנגמר יום הלימודים יצאתי מהכיתה ופתאום מישהו קורא לי.
"דניאלה חכי רגע!", זיהיתי את קולו, זה היה גיא. המשכתי ללכת כאילו לא שמעתי אותו אך הוא השיג אותי ופנה אלי.
"תקשיבי דניאלה, אני יודע שאת בטח חושבת שבאתי לצחוק עליך או ללגלג עליך אבל את טועה. אני-"
"תקשיב אני לא מתכוונת להאמין לך שבאת סתם לקשקש איתי", גיחכתי, "אחרי כל הדברים שאתה, וחבריך עשיתם לי... אני עברתי מספיק ותאמין לי שהדבר שאני הכי רוצה עכשיו זה למצוא את עצמי מתה או במקום אחר. אז פשוט תניח לי".
הסתובבתי והתחלתי לצעוד לעבר היציאה מבית הספר. כשהסתובבתי לראות אם הוא עוקב אחרי לא ראיתי אותו ונשמתי לרווחה.
כשהגעתי לדלת הבית שלי שמעתי את יוני בוכה ואת חן ואחד מהחברים שלו צוחקים. ידעתי שהם עוללו עוד פעם משהו ליוני. פתחתי את הדלת והעפתי את חן וחבריו למרפסת. מצידי שהתאבדו משם.
לקחתי את יוני לעריסה שלו, הנחתי את התיק בצד וגרמתי לו להרדם עם חיוכו המתוק כרגיל.
לאחר מכן נכנסתי לחדרי ונעלתי את הדלת, זרקתי את התיק הצידה והתיישבתי על המיטה. כל יום הייתי מחכה כך שאולי איזה משהו טוב יבוא ואני אצליח לעוף מהגיהינום הזה.
ישבתי על המיטה ולא היה לי שום כוח לעשות משהו אחר. הבטן קרקרה אך לא היה לי איכפת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מישלונ.